כשהאמת מסתכלת לשקר בעיניים

היינו ביחד. היינו מדהימים. 6 חודשים היינו.אף אחד לא ידע עלינו. לא המשפחה.רק החברות הקרובות. הוא היה הבן אדם הכי יקר לי בחיים..הכרנו די מהיר,הוא חיפש בי אהבה שהוא מצא אותה. הוא כל יום היה דואג להזכיר לי כמה שהוא אוהב כמה שהוא לא רוצה שאי פעם אני ילך לו.ואני לא אהבתי אותו פחות.

ואז. לקראת סוף שנה הגיעו החששות של הגיוס.הרי לו שהוא מתגייס. ואני נשארת פה יש לי שנים עד לזה. ואם הוא ישכח? ואם הוא יבגוד? ואם אני ישבר מזה?

אז זהו..שזה לא נגמר אפילו בצורה הזאתי.ביום אחד,ברגע מר אחד.הכל הלך

אהבתי אותו.באמת שאהבתי אבל לא יכולתי לתת לו. לא שלא רציתי באמת שלא יכולתי. טראומת ילדות. נאנסתי פעם ואם רצון או בלי. אני פשוט מדחיקה כל מה שנוגע ליחסי מין.כי כל התקרבות מזכירה לי אותו. את אותו אחד,האנס. הוא הבין  ובאמת ניסה לקבל את זה. גם אחרי 6 חודשים הוא חיכה.יום אחד הוא שתה.השתכר איך שלא תקראו לזה.בא אלי לבית.כמו כל יום רגיל ואני כ"כ שמחתי..הכל היה רגיל בהתחלה.נשיקה.חיבוק יושבת עליו.מתנשקים ונהנים.ראיתי שמשהו שונה איתו. הוא הסריח מאלכוהול.הוא היה כזה שונה מבפנים באותו יום.הוא רצה שנשכב וניסה בכוח.אני לא העלתי על עצמי שבסוף ככה זה יגמר. ובכיתי לו. צעקתי לו התחננתי בפניו. שלא.אז הוא השיג מה שהוא ניסה לעשות. השכיב אותי.בעודי מתחננת שיפסיק

אני לא יודעת איך לקרוא לזה. הרי זה מי שאני אהבתי. זה לא יכול להיות שזה אונס. אבל התנגדתי..בכיתי. בכיתי כמו שאף פעם לא. אחרי? לא נותר דבר מלבד דממה. שקט. ורק קול קטן יוצא מתוך המקלחת. קל קטן ממורמר..בוכה..שככה האהבה הגדולה תקעה לי סכין בגב.

אז בשיחות אחרי הוא הצטער. הוא תמיד רצה לבדוק מה איתי הוא תמיד שאל לשלומי.אני לא יכולתי לדבר איתו.הוא אמר שהוא מצטער שזה לא היה הוא באותו הרגע. הפנתי את הגב והלכתי.אחרי 4 חודשים של לחימה על הקשר הוא הבין שאני דבקה בהחלטתי. הוא אמר לי שהוא מפסיק להילחם וניתקנו קשר.המשפחה לא הסכימה לי לראות אותו. לא כי הם ידעו על מה שהיה.. כי הוא היה חבר של אחי. אז אחים שלי מנעו ממני מלראות אותו.הם מנעו ממני לאהוב.עם כל הסערת רגשות נשברתי.

אז עברו כמה חודשים. ממש קשים בנסיון הסתגלות. ולראות את הפנים שלו בכל מקום ולהתגבר. ולהסתכל לו בעיניים הכחולות שלו. ולדעת שהוא אף פעם לא יחזור.לנסות להיתנהג כאילו כלום לא קרה. לשמור מהמשפחה לשמור מהסובבים כי את מפחדת. ואת מסתגרת ומפסיקה לאכול מפסיקה לשתות מפסיקה לישון.ימים ולילות את בחדר. והמשפחה רק תוהה. מה יש לה?

ואז. אחרי כמה חודשים את מעזה ללכת לדבר על זה. ללכת לספר למה הישתנתי. למה עשרות ילדים באו אלי ושאלו איפה השמחת חיים.אבל אני? שותקת.לא יכולתי להיתקרב לגברים.את שונאת אותם,את לא יכולה להיתקרב אליהם.את מפחדת להיות בקירבתם.לבד,או עם אנשים. האמון אבד. וזה כבר שנה ומשהו שאני לא מסוגלת להיתאהב.שאני לא מסוגלת לפתח רגשות ולהמשיך הלאה. כי כל דבר קטן מזכיר אותו.

לפני כמה ימים מצאתי דפים שלנו.היינו כותבים דפים יפים מלאים באהבה.ומצאתי אותם מתחת למיטה. קראתי אותם ופרצתי בבכי מר הבנתי, שקשה לי להתמודד עם זה

עכשיו? התמודדות יותר קשה מאי פעם. אבל לא. מבטיחה לעצמי שלא אשבר.אז זה קשה. הנשימות מצטמצמות . הלב מתפוצץ דמעות והחנק בגרון. וכל מה שאת רוצה זה רק לחתוך. כי כבר קשה אי אפשר להתמודד. אהבה מתה

ושוב את רק מזכירה לעצמך שמחר יהיה יותר טוב.אבל המחר הופך להיות עוד זיכרון רע בעבר. עוד זיכרון מת.    

תודה.

תודה לכל אלה שהגיבו,שניסו לעזור.

אם רק הייתי יכולה לתאר לכם מה עשיתם לי,שאין לי מילים.

תמכתם,הקשבת ונתתם את מה שהיה צריך.אפילו כשאינינו מכירים.

תודה.