אני לא בטוח למה אבל קצת קשה לי להתחיל עכשיו, בכלל כשאבירם קרוב אלי קשה לי לכתוב. כאילו אני קצת מאבד את הצורך לכתוב כשהוא בסביבתי. אני לא חושב שזה במובן הרע של העניין אלא כי פשוט אני שופך אליו את כל הבלאגן שהיה לי במשך כל אותו יום והצורך לכתוב קצת קטן.
בכל יום אנחנו מתיישבים על הספה בשעות הערב המאוחרות ומשתפים אחד את השני איך עבר היום ובאיזה לקוחות הזויים נתקלנו. מצחיק לגלות שלא משנה כמה זמן וכמה לקוחות תעבור תמיד יגיעו עוד עם בקשות מוזרות, שאלות לא קשורות וכו.
מאז שאני עובד באידיגיטל נתקלתי בהמון אנשים לטוב ולרע, אנשים שנחשפים פעם ראשונה לעולם המחשבים ועד אנשי מקצוע כבדים שמבינים הרבה יותר ממני, אנשים שבאים להתסכל או כאלה שקונים חצי חנות, אנשים שמבקשים כיסוי למכשירים שהם לא של אפל ועוד כועסים כשהתשובה היא לא ועד אנשים שבאים לפרוק תסכולים ועצבים מהאישה והילדים, הורים שחושבים שהחנות היא קייטנה ופשוט משאירים את הילדים עד שהם מסיימים את הסיבוב סידורים שלהם או הורים שנגררים ע"י הילדים שלהם וקונים לילדים כל מה שיבקשו אחרת הם יזרקו על הריצפה וימררו בבכי.
בכלל תרבות הצריכה בישראל מדהימה אותי כל פעם מחדש ואיפה המחאה החברתית ואיפה המיתון שכולם מדברים עליו. אנשים קונים דברים שהם לא צריכים ואולי יותר מכל אנשים פשוט לא יודעים מה הם קונים. רוב האנשים פשוט לא יודעים לנצל את הכלים האלה שהם קונים ואיך להפיק ממנו תועלת בשביל מה שהם עושים בחיים אלא רק כי הם ראו שלאחרים יש.
אבל יותר מכל אני מאוהב בשיטת מכירה של אידיגטיל שפשוט עובדת. אפילו קצת קשה לקרוא לה מכירתית כי היא לא כזאת. אני לא מציע שירות לאף אחד ובטח שלא דוחף מוצרים לאנשים אלא מנסה להבין מה הם באמת צריכים, באיזשהו מקום אני אפילו חושב שזה קסום קצת העניין הזה שבתור לקוח אתה מגיע כדי לקבל עזרה ויעוץ ופחות לרכוש מוצר, יש אנשים שאני יכול לשבת איתם גם קרוב לשעה וצפונה והם לא יצאו עם שום דבר שהם קנו בחנות אלא רק תחושה טבוה של יחס אישי והרבה תשובות למה שהם חיפשו.
חבל שאת השיטה הזאת לא מאמצים ברוב הרשתות בארץ, אני חושב שלכולנו נמאס מהעובדת המורמרת שמציעה "שירות" או הדחיפה האגרסיבית הזאת של מוצרים והשאלה הכי מצעבנת בקופה של "למה לא לקחת את הגינס? הוא היה מהמם עליך".
בתקופה הקרובה הבית עומד לעבור כמה שינויים מאוד גדולים כדי לאפשר לשנינו לחיות בו בצורה מרווחת ומספקת. אני יודע ומגיש שלאבירם קצת נמאס שהבגדים שלו נדחקים לפינת הארון כי אין לו מקום או בכלל מוצאים את עצמם מחוצה לו. אני גם יודע שהוא רוצה שיהיה לו פינת מחשב מסודרת כי הוא נורא אוהב. אז הגיע הזמן לתת לו להרגיש בבית כי זה בהחלט גם הבית שלו. עד לאחרונה הייתה הרגשה בבית שהוא סוג של אורח, אפילו אני רהגשתי ככה. לא היה לו מקום לביטוי בכלל וכל דבר היה מסודר לפי מה שהיה מקודם כשעוד הייתי גר פה לבד. הוא לא אמר לי את זה אף פעם אבל אני יודע שהוא הרגיש קצת דחוק לפינה בכל מה שקשור לנושא הזה.
אני מרגיש שהתאהבתי בו בפעם השנייה. זה לא שהפסקתי לאהוב אותו אי פעם אלא רק כי אני מסתכל לו בעיניים ואני פשוט מרגיש אושר שמציף אותי בכל הגוף. קצת קשה בכלל לתאר את זה ואפיל שאני דיי טוב במילים זה משהו שכשאני חושב עליו הדבר היחיד שיוצא לי זה חיוך ענק על הפנים.
אני מסתכל עליו בכל בוקר לתוך העיניים החומות שלו ופשוט מרגיש אושר אדיר שמציף אותי. ממש כמו שעברי אמר בשיר שלו: "ואולי הוא יהיה הדבר שבשבילו החזקתי חיים". אז כן אני חושב שהוא האדם הזה.
אתמול יצא לי ללכת קצת בעיר כשהיא הייתה עטופה בריח גשם עז ועננים שחורים ואפורים מכל כיוון ופשוט הרגשתי מאושר. לא רק שהחורף השנה הוא באמת חורף אמיתי אלא גם האווריה של ראשון עושה בי משהו שונה, משהו שהיה בי כשרק הגעתי לעיר לראשונה. אני אוהב את ראשון יותר מכל עיר אחרת בארץ. אם פעם הייתי מרגיש כשחזרתי לצפון שהגעתי הביתה עכשיו אני חוזר לפה, לראשון, ופשוט לוקח נשימה עמוקה ומרגיש בבית ממש כמו שחוזרים מטיסה ארוכה בארץ זרה וחוזרים הביתה.
אולי גם בראשון התאהבתי בפעם השנייה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
