אני הולך ברחוב, עמוס שקיות של קניות וחם לי, חם לי כל כך שאני רק רוצה לברוח למזגן ולשבת בבית. אבל הנה סביבי הרחוב שוקק אנשים שקונים, מטיילים, יושבים וקוראים ספר, סתם יושבים ומדברים אחד עם השני, מפגשים של קבוצת זקנים בצד אחד והפיליפינים שלהם בצד השני.
ואני תוהה למה לא כולם כמוני רוצים לברוח הביתה מהחום הנורא הזה.
אז לקחתי הפסקה והתיישבתי לחמש דקות על אחד הספסלים במרכז השדרה, טוב זאת לא באמת שדרה אבל במונחים של הצפון זה רחוב דיי רחב ופעיל מספיק בשביל לקרוא לו ככה.
פתאום נפלה לי ההבנה והכל התחבר לשנה המטורפת הזאת שעברתי, פתאום כל מה שניסו להסביר לנו בתכנון אדריכלי קיבל עור וגידים ברחוב אחד הומה. הנה יצירה נהדרת של קשרים חברתים, דו שיחה מהפנט של בטון, זכוכית, צמחיה ואנשים. פתאום הבנתי למה בחרתי במצקוע הזה, למה אני כל כך נהנה מהמקצוע הזה.
ארכיטקטורה משפיעה עלינו יום יום, החל מהרגע שאנחנו יוצאים מהמיטה ועד שאנחנו חוזרים אליהם. בתוך הבית שלנו, בחצר, ברחוב, אפילו בתחנת האוטובוס והקיוסק שלנו אנחנו מושפעים מהתכנון הזה. אנחנו הולכים מהר או לאט, אנחנו לוקחים נשמיה עמוקה או כמה קצרות.
כל השנה למדתי על מקומות שלא עובדים סביבתית כי הרי אותם הכי קל להגדיר ולהראות כי כשזה לא עובד, זה לא עובד. אבל הנה מטר מהבית שלי מקום מקסים שמתפקד בצורה נהדרת.
והנה אני יושב על הספסל כבר הרבה מעבר לחמש דקות והכל עובר לי בראש, וכיף לי ואני נהנה. ופתאום אני מסתכל על הכל לא רק במבט של אדם המשוטטת במרחב ונהנה אלא בתור זה שבעתיד יתכנן אחד כזה.
השנה הזאת הייתה מפרחת אין ספק, קשה, מטורפת, מעייפת ומייגעת אבל בכל יום, באמת בכל יום למדתי המון. ורק למען זה היה שווה להילחם את כל התקופה שקדמה ללימודים.
כי עכשיו אני יודע שאת המקום שלי מצאתי, בתוכי ובעיר.
אני מתנצל שלא כתבתי כל כך הרבה זמן, אני לא יודע אם מישהו עוד מבקר כאן אבל הרגשתי צורך עז לכתוב כדי לסגור מעגל. אני לא יכול להבטיח שאחזור לכתוב כאן תדיר אבל אין ספק שהבלוג הזה עדיין חלק מהחיים שלי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
