פרטים:
שם: "מבט אחד".
מספר פרקים: כרגע לא ידוע, מתוכננים כ-13 פרקים.
דמויות ראשיות: נתנאל, רועי.
ז'אנר: דרמה, רומנטיקה, גייז(הסיפור לא כולל מין)
עלילה:
נתנאל הוא בחור צעיר, בן 16, שעדיין לא מבין מה הוא דורש בחייו.
הוא לא ממהר לגדול, ונותן לזמן לעשות את שלו. במפתיע, מצהיר בפניו רועי, חברו הטוב ביותר,
שהוא מאוהב בו כבר שנתיים, ולא הוציא מילה.
עקב המקרה השניים רבים ומנתקים קשר, ועם הזמן נתנאל מתחרט על המעשה שעשה,
ואף מקווה להיפגש שנית עם רועי.
פרק ראשון - "אני לא מבקש דבר."
אני הכי אוהב את הבקרים של יום שבת. אתה קם מתי שמתחשק לך, אוכל מתי שמתחשק לך, ויוצא מהבית... מתי שמתחשק לך.
אין לך את המורה למדעים שמחכה לראות אותך בבוקר במבט זועף, ולהעמיד אותך במקום מול כל הכיתה בשאלה "מה זה האיחור הזה?!,"
וגם לא יפית המנהלת שאוהבת לצבוט לי את הלחי בכל בוקר.
החיים יפים. בית-ספר, חברים, ידידות, מסיבות, מועדונים... רק דבר אחד חסר. אהבה.
אף פעם לא הרגשתי צורך עז כל-כך בחברה, מישהי שתהיה איתי ותתמוך בי לאורך כל הדרך. מישהי שתתן לי תחושה שיש לי הכול,
שאין לי יותר צורך בכלום. אבל לפתע בתקופה האחרונה, אני ממש זקוק לזה.
יצאתי מהבית בסביבות 10:30, מתקדם אל עבר התחנה המרכזית, מחכה בציפייה לחברי הכי טוב, מי אם לא רועי. הוא אמר שהוא רוצה שניסע לת"א, מן יום כיף שכזה.
ולסיום הוא אף אמר "יש לי משהו חשוב להגיד לך," אני לא יודע למה, נורא סיקרן אותי מה שהיה לו להגיד. קיוויתי מאוד שזה יהיה משהו שאני אשמח לשמוע. כמו שאני מכיר את רועי, אני אקפוץ עד השמיים כשיספר לי את מה שיספר,
כמו ההפתעות השיגרתיות שלו.
אני ורועי כבר מכירים מהגן, תמיד היינו מקושרים ביחד בהכול, כמו אחים אנחנו. אין בנאדם שחשוב לי יותר ממנו.
כשרועי הגיע הוא לא היה נראה מחוייך במיוחד. עוד מרחוק יכולתי להבחין במבט המוטרד והמודאג שלו.
דאגתי. כמו כל חבר טוב, דאגתי. כשהוא הבחין בי מתבונן בו עוד מרחוק, המבט המוטרד התחלף בחיוך מזוייף ומאולץ.
למה הוא מסתיר את זה ממני?
החלטתי להתעלם, ולהפתיע אותו עם השאלה הזו בהמשך.
חיכינו לאוטובוס לת"א, שנינו שתקנו. ואז הכול התחיל להיראות חשוד... רועי? שותק? ממתי?...
הבחור הזה חופר כל היום כמו מקדחה. גם כשהנושא שמדובר עליו משעמם!
ניסיתי להעלות נושא.
"אז... מה עם העבודה שלך?", שאלתי.
"כלום, לא התקבלתי."
בדרר-כלל רועי בן-אדם שזורם... מוזר שהוא לא פיתח את הנושא. החלטתי לנסות שוב.
"יש חדש? השלמת כבר עם אמא שלך? היא התקשרה אליי אתמ-"
"כן, השלמנו." הוא ישר קטע אותי.
"רועי תגיד מה יש לך?!", הכנתי את ידי בכדי לתפוס בכתפו ולסובב את פניו אליי, שיסתכל לי בעיניים ויאמר לי למה הוא כזה קר.
אך הוא ישר סטר את ידי ואחז בה באגרסיביות. לאחר מספר שניות הוא שיחרר וקם. הוא סובב את גבו אליי. הרגשתי כל-כך רע עם עצמי.
הרגשתי כזה אשם, כאילו שעשיתי לו משהו מבלי לדעת מה עשיתי.
"האוטובוס הגיע..." הוא אמר והתעלם.
קמתי ישר וסובבתי אותו אליי. פניו היו אדישות למדיי. עברו מספר שניות, שהוא מביט בי במבט קר ואני מנסה לקרוא את העיניים שלו ללא הצלחה.
האוטובוס נסע. "פיספסנו את האוטובוס בגללך," הוא אמר לי במבטו האדיש.
"עדיף לי להישאר בבית ולהבין מה הולך פה, מאשר להסתובב איתך בת"א עם המבט המסתורי שלך," עניתי לו בכעס.
"אמרנו שנלך למן יום כיף שכזה." הוא ענה לי, האדיש.
"יום כיף?! זה יום כיף?! יום כיף בתחת שלי. אני לא הולך איתך ככה לשום מקום עד שאני לא מבין מה יש לך ממני!"
הפניתי אליו גב. בפעם הראשונה בחיי, לרועי הפניתי גב. הרגשתי אכזרי כל-כך, למרות שזה היה מגיע לו.
"אני אוהב אותך." שמעתי אותו מרחוק. נעמדתי במקום, קפוא. לא יכלתי לזוז, הייתי משותק.
לא ידעתי מה לומר... רציתי להיעלם לשניה, לנחות בבית, להתייעץ עם מישהו על מה לענות במצב כזה, ולחזור.
או אולי פשוט להיעלם לתמיד. החבר הכי טוב שלי... מאוהב בי. מה אני אמור לעשות עם זה?!
כנראה שבאותו רגע לא חשבתי יותר מדיי.
"ואני שונא אותך." עניתי לו ורצתי היישר לכיוון הבית שלי, עם הגב מופנה אליו. בכיתי כל הדרך. הצטערתי על מה שאמרתי.
אפילו את המבט שלו לאחר המילים הללו שהוצאתי מפי, לא ראיתי.
הרגשתי כמו השטן בכבודו ובעצמו. מה אני אמור לעשות עכשיו? מה אני מצפה שיקרה?...
איך אני אדבר איתו שוב אחרי מה שאמרתי?
בבוקר שלמחרת, התעוררתי בתקווה שהכול חלום. הבטתי בפלאפון בכדי לבדוק מה השעה ושאיני מאחר לבית-הספר, למזלי לא.
על הדרך ראיתי 3 הודעות שהתקבלו. הראשונה הייתה: "אני נוסע לניו-יורק. אני מצטער, אני יודע שלא הייתי צריך לומר את זה."
השנייה הייתה, "אבל אני אוהב אותך. אני מצטער."
והשלישית הייתה מהמורה למתמטיקה שביקשה להיפגש איתי בנוגע לציונים.
הוא נוסע... הוא בטח כבר תיכנן את הכול מספר ימים. הוא ידע גם שנחמיץ את האוטובוס. הוא בטוח ידע. הוא ידע את השתלשלות האירועים עוד לפני שהחלה.
הייתי מאוכזב. מעצמי, וממנו.
עם כל אי-ההבנה שיש לי בנושא, כל-כך רציתי לעמוד מולו ולנסות לתקן את העניין... שנחזור להיות אותם חברים טובים...
אבל ידעתי שזה בלתי אפשרי. שאת הנעשה אין להשיב, ושאיבדתי את החבר הכי טוב שאי-פעם היה לי.
הימים חלפו במהירות שיא, ומיום ליום הבנתי יותר כמה אני מתגעגע אליו, וכמה אני רוצה אותו לידי. לאט-לאט אפילו התחלתי לדמיין את הפגישה הראשונה שלנו לאחר כל-כך הרבה זמן... היו אפילו פעמים שדמיינתי אותו מנשק אותי במפתיע.
אני לא יודע למה, לפתע הדמיונות האלה הפכו לפנטזיות, ואפילו קיוויתי שזה יקרה. לא ראיתי את זה כדבר מוזר, אבל לפעמים טיפה תהיתי מדוע אני מפנטז על כאלה דברים.
שנתיים חלפו. שנתיים בלעדיו.
זה היה בוקר יום שני, לאחר שנתיים שלמות ואף מעט יותר. ישבנו אני וירין בתחנה המרכזית ואכלנו גלידה.
הלכנו לתחנת האוטובוס, לקחת אוטובוס לאשדוד לבקר את קיריל, אחד חברמן שכזה שלא מזמן הכרנו.
שניה לפני שעלינו לאוטובוס הבחנתי בו מרחוק. הוא עמד שם, כאילו ציפה לי.
"נו, נתנאל, אתה לא עולה?" אמר לי ירין.
"ירין... זה יהיה בסדר אם תלך לבד? אני ממש מצטער, נזכרתי במשהו דחוף."
"הדבר הדחוף הזה לא יכול לחכות?"
"לא... הוא עומד ממש מולי."
ירין לא ציפה לתשובה מדוייקת יותר כשראה את רועי מרחוק. הוא חייך אליי ועלה אל האוטובוס. יכולתי להישבע ששמעתי אותו זורק לי "בהצלחה" לפני שעלה.
לא הבנתי למה בהצלחה, אבל נו, למה אני יכול לצפות מירין המסתורי הזה.
התקדמתי אל עבר רועי, כל צעד הרגיש לי כמו שנה, ועוד שנה, ועוד שנה. הוא חיכה, הוא לא זז. לאט-לאט הצעדים שלי נהייו מהירים יותר,
בשלב מסויים התחלתי לרוץ לעברו. חמישה סנטימטר מולו נעצרתי. הבטחתי בו. הוא לא השתנה הרבה, השיער מעט ארך.
לא ידעתי מה לעשות. איך אני אמור להגיב כשאני רואה מישהו שכל-כך חשוב לי אחרי שנתיים שלמות שלא שמעתי ממנו דבר?
ועוד עם כאלו פנטזיות, אז בכלל...
ע"פ המבט שלו יכולתי להבין שהוא הבין שאין לי מושג איך להגיב, אז הוא פשוט חיבק אותי.
בכיתי מאושר... רציתי שנישאר ככה לנצח. מחובקים.
בקרוב פרק 2.
ואני רוצה להזכיר שפרק 2 ייכתב בפוסט הזה, ולא בפוסט חדש.
אז מה דעתכם? >:
סונול - כתבת סיפורים (ע"ר) D:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
סונול - כתבת סיפורים (ע"ר) D: