"היי..." נכנסתי ל'ג'וסי', שרה הייתה עסוקה בצביעת הקירות.

"בוקר טוב, לילי." היא חייכה אליי.

"ואוו, זה נראה ממש טוב." אמרתי והבטתי בקירות הצבעוניים. כתום, אדום, ורוד, סגול, ירוק וכחול קישטו את הקירות הלבנים של ה'ג'וסי', המקום נראה מדהים. לקחתי מברשתי והתחלתי לעזור לה. "באו אנשים להיבחן למופע?" שאלתי.

"לא..." היא נאנחה בייאוש.

"נתתי לראיין לפרסם את המופע בבית הספר, אולי שם מתחבאים הכישרונות שלנו." ניסיתי לעודד אותה.
"אולי..." היא חייכה אליי, "תקשיבי, הבאתי צבע לעץ של הבמה ושל הבר, בא לך לצבוע אותם?" שאלה שרה.

"כן, בטח." חייכתי אליה ועברתי לצבע החום הכהה, שהיה הניגוד המוחלט של כל הצבעים הבהירים שקישטו את הקירות, "איפה כל השולחנות והכיסאות?" שאלתי, כששמתי לב שהמקום ריק מדי.
"במחסן, הזמנתי חדשים אז בקרוב נוכל לזרוק אותם." חייכה שרה.

"אבל זה לא... יקר קצת?" שאלתי.

"אני רוצה להאמין שברגע שנפתח את המקום, זה יהיה שווה את הכסף." אמרה שרה באופטימיות.
"אני מקווה שאת צודקת." מלמלתי.

"גם אני." היא נאנחה, "כי אם זה לא יעבוד, אני אאלץ לסגור את המקום." היא נאנחה, ומעט ייאוש נשמע בקולה. הרמתי את ראשי כשפעמון הכניסה צלצל בפתאומיות, דן וג'יימס נכנסו לחנות כאילו הייתה שייכת להם.

"היי דודה." אמר דן לשרה, 'דודה?' הבטתי בהם, 'מי היה מנחש...'.

"דני..." היא חייכה אליו, "בדיוק בזמן לעזור." הוסיפה שרה, "מה שלומך, ג'יימס?" הוסיפה.
"בסדר, מה נשמע?" החזיר ג'יימס בנימוס.

"נו, יאללה, קחו מברשת ותתחילו להזיז את התחת שלכם לשם שינוי..." חייכה אליהם שרה.
"נו, באמת, דודה" אמר דן וסקר את החנות עם מבטו, "את יודעת שאנחנו לא בנויים לעבודה קשה." צחק, "לאן כל הכיסאות נעלמו?" שאל.

"אם תעבוד, תדע." אמרה שרה במסתוריות.

"מה כל-כך קשה בלצבוע?" התערבתי, אחרי שנייה התחרטתי על היציאה הזאת ומיד המשכתי בצביעת הבר.

"מישהי למדה לדבר..." ניסה דן לעקוץ, "כבר שכחנו שאת פה." הוסיף וחייך חיוך שחצני.
"בשביל מה באת בכלל?" שאלתי את דן, "אתה הרי יודע שאנחנו עובדות, מה חשבת, שניתן לך לשבת ולצפות?"עיקמתי את שפתיי.

"זה לא אני, מותק, זה בן דוד שלך שרצה לבדוק מה איתך." אמר דן. הבטתי בג'יימס ושמתי לב שהוא שותק, ומשתדל לא להביט לאף אחד בעיניים, היחס שלו תמיד עוין יותר כשהוא עם דן והוא תמיד דותק, כאילו הוא כ"כ טוב שלזרוק איזו מילה יהיה ממש ירידה ברמה. יש בו משהו מתנשא כשהוא מחוץ לבית.
"אני בסדר, אתם יכולים ללכת." אמרתי.

"דן, עזוב." זרק לפתע ג'יימס, מניח את ידו על כתפו של דן ומושך אותו מעט אחורה, מונע ממנו להוציא מילה. הם מלמלו כמה מילות פרידה לשרה ויצאו מה'ג'וסי' בתבוסה.

"כמה דרמה, תהיו בריאים..." מלמלה שרה בחיוך ובצקצוק לשון.

"הם נמצאים בכלל בבית ספר מתישהו?" זרקתי, שרה הביטה בי למספר שניות.

"עכשיו, כשאת מזכירה את זה, אני די בטוחה שהם אפילו לא זוכרים את הדרך לבית הספר." היא צחקה.
"כמה מפתיע." מלמלתי.

*

"נכון שאת מתה עליי?" נכנס ראיין לעליית הגג בהפתעה, כשחיוך ענק מרוח על פניו.

"מה?" צחקתי והבטתי בו.

"השגתי לך להקה לערב הפתיחה, ויש להם יותר משיר אחד ככה שאם תתקעי תהיה לך הופעה של ארבעים דקות לפחות." הסביר ראיין.

"לא נכון!" קמתי אליו כשעל פניי הבעה מוכת הלם, "באמת?" הוא הנהן, "תודה, תודה, תודה!" חיבקתי אותו בהתלהבות.

"אין על מה." צחק ראיין וחיבק אותי בחזרה, "לא שכחת משהו?" הוסיף.

"בטח שאני מתה עלייך." חייכתי ונתתי לו נשיקה מהירה על הלחי.

"איכס, גילוי עריות." אמרה טורי שעמדה בכניסה לחדר, "אמא שלי קוראת לך." היא פנתה אליי.
"אה, אוקיי." העברתי את מבטי בינה לבין ראיין ויצאתי מהחדר.

"את לא יכולה להיות קצת נחמדה?" שאל ראיין את טורי.

"היא בן-אדם זר שעבר לגור אצלי בבית על חשבון ההורים שלי, למה שאני אהיה נחמדה אליה?" עיקמה טורי את פרצופה, "אתם אולי מאמינים לכל ההצגה הזאת של הילדה העזובה, אבל אני לא קונה את זה." הוסיפה.

"סליחה שביקשנו ממך להפגין קצת אנושיות." מלמל ראיין, "תפסיקי כבר להיות כזאת ילדה מפונקת ובכיינית, ותתחילי להראות קצת בגרות." הרים את קולו.

"סליחה? מה אמרת?" הביטה בו טורי בתדהמה והרימה את גבותיה.

"מה ששמעת, מאז שהיא באה את רק מחפשת תשומת לב, באמת נראה לך שאמא ואבא יזנחו אותך בשבילה? הם בסך הכול מנסים לעזור לה, את יכולה לשתף איתם פעולה ואת יכולה גם לא." אמר ראיין, "אבל את לא צריכה לקנא בה, אין לה למה לקנא בה." הוסיף ויצא מעליית הגג, משאיר את טורי עומדת ליד הדלת, בהלם מוחלט.

*

"ליסה?" נכנסתי למטבח, היא ישבה שם ושתתה כוס קפה. כשנכנסתי הרימה ליסה את מבטה אליי וסימנה לי לשבת לידה.

"דיברתי עם נורה, מנהלת בית הספר." החלה לומר, כבר אז ידעתי שמשהו לא בסדר, חשבתי שאולי לא התקבלתי לבית הספר, ואז היא המשיכה, "עברת את מבחני הקבלה..." אמרה ליסה.
"אבל...?" ציפיתי להמשך, ומצב שני- פחדתי ממנו.

"כשהיינו אצלה, היא שכחה להזכיר שיש ועדת קבלה לבית הספר" סיפרה ליסה, "וגם אחרי ישיבה ארוכה, הוועדה מתלבטת אם לקבל אותך, כיוון שאני עדיין לא האפוטרופוסית הרשמית שלך." המשיכה.
"אז מה זה אומר?" שאלתי.

"תראי, אני יודעת שנורה טעתה כשלא אמרה לנו על ועדת הקבלה לבית הספר, או שלא אמרה לנו שנצטרך לחכות למכתב הקבלה אבל היא באמת עושה הכול כדי שיקבלו אותך לבית הספר."  הסבירה ליסה, "וכל שנשאר לנו לעשות זה לחכות..." אמרה.

עליתי לעליית הגג בשקט, מועקה כבדה נפלה עליי אחרי שדיברתי עם ליסה, 'מה אם אני לא אתקבל לבית הספר? מה אז?' שאלתי את עצמי, כל השמחה שנחתה עליי בעקבות הבשורה של ראיין נעלמה כאילו לא הייתה.

"לילי." עצר אותי ג'יימס במסדרון.

"מה?" הסתובבתי אליו בחוסר חשק מוחלט.

"כלום" הרים את כתפיו והמשיך שנייה לפני שפניתי בחזרה לעליית הגג, "רק רציתי שתדעי, שלא באמת באנו לג'וסי כי רציתי לראות מה איתך." אמר ג'יימס.

"ולמה את מספר לי את זה?" שאלתי בהרמת גבה.

"כדי שלא תחשבי שאכפת לי ממך או משהו..." הוא זרק באדישות, שהייתה הניגוד המוחלט לכל השיחה המיותרת שניהלנו.

"אל תדאג, לא חשבתי שאכפת לך ממני" אמרתי, "אני יודעת שלא אכפת לך." הוספתי והמשכתי ללכת.

*

למחרת בבוקר קמתי אחרי שכולם יצאו, סידרתי את הבית ויצאתי אל הג'וסי. כל בוקר כשאני קמה אני מרגישה כפוית טובה, אני ישנה, אוכלת וחיה על חשבון משפחת סטיוארט, ולא עושה דבר בתמורה.
אז הפעם החלטתי לעשות עם זה משהו, לפחות עד שאתחיל לקבל משכורת משרה ולממן את עצמי.
"השגתי לנו להקה שתופיע בערב הפתיחה." הודעתי לשרה בחגיגיות כשנכנסתי ל'ג'וסי', "בעצם, ראיין מצא אותם." אמרתי, "אבל יש לנו הופעה, וזה מה שחשוב." אמרתי ושרה חייכה אליי באושר כשהטלפון צלצל. "מי זה יכול להיות?" שאלתי אותה.

"לא יודעת, אולי ההובלות של הרהיטים." אמרה שרה. "הלו?" היא ענתה לטלפון, "ראיין? היי, מה שלומך? תודה על כל מה שעשית, באמת שהצלת אותי." אמרה ונתנה לי את השפורפרת, "חבל שלא דיברנו על מיליון דולר." צחקה והעבירה לי את הטלפון.

"היי, מה קורה?" הצמדתי את השפורפרת לאוזני.

"הכול מעולה, אפילו יותר ממעולה." ענה ראיין.

"מה קרה?" צחקתי.

"דיברתי עם נייט, הוא אמר שהם מוכנים להופעה ושאת יכולה לבוא היום למחסן שהם מתאמנים בו לשמוע אותם מנגנים." אמר ראיין.

"נייט, חבר שלך?" שאלתי.

"כן, את כבר מכירה את כולם שם." אישר.

"מצויין, אז מתי ואיפה בדיוק?" שאלתי אותו וחייכתי לעצמי.

"נצא היום בשש מהבית ונלך אליו, הוא לא גר רחוק כל-כך." ענה ראיין, "טוב, תשמעי, יש לי שיעור, אז נדבר יותר מאוחר?" ראיין ספק שאל- ספק אמר.

"כן, בטח." אמרתי.

"יאללה, ביי." אמר ראיין.

"רגע, ראיין?" ניסיתי לעצור אותו לפני שינתק.

"מה?" והצלחתי.

"תודה, על הכול." אמרתי.

"אין על מה." הוא שוב חזר על עצמו.

"ביי." סיימתי את השיחה.  

עד הפרק הבא...