אז מה??

היום יום האישה אה??

אני לא כזה הרגשתי אותו..=\\...

יעני אבא שלי הביא לי סניקרס לכבוד יום האישה...אבל בכל זאת..

יש ת'הרגשה הזו והמחשבות האלה של יעני:

"על מי את עובדת??","את ביכלל לא אישה...את ס=ת=ם ילדה קטנה שמחפסת צומי!!"

ככה זה...וזה מציק...זה אוכל לי ת'נשמה-מבפנים...וזה כל כך כואבב..מאודדד..כבר אין חשק לכלום...

ומה שהכי מאגניב??זה שאני מנסה להראות שהכל בסדר אצלי...שאני חייה...

והאנשים??מקבלים את זה..יעני זה מצויין...זה חוסך לי את כל הבכי...את כל החרא וההיתוודות על זה שחרא לי...זה חוסך לי את כל השאלות של האנשים...

אבל הוא חסר לי....הג'ניה שהיה פעם חסר לי...

ובתקופה האחרונה הוא היה מיתנהג שונה,לא כמו שאני מכירה אותו,וזה מפחיד אותי

איך בנאדם יכול להישתנות בקלות כל כך?

ואולי אני הסיבה?אולי עשיתי משו לא בסדר שגרם לו להישתנות כל כך?

הייתה תקופה כל כך טובה...התקופה בה בכלל לא רבנו..

היינו הולכים לחוף הים בערב או שסתם מטיילים...היינו מחזיקים ידיים...מתחבקים...

הוא היה אומר שהוא אוהב אותי....

ופיתאוםם???

"אני כבר לא יודע מה אני מרגיש"==>המישפט הזה פשוט שבר אותי...לרסיסים...

זה פשוט שבר אותי לרסיסים בידיעה שאני יכולה למות למענו...והוא??לא יודע מה הוא מרגיש...

אני אוהבת אותו....ולא...זה לא סתם אהבה ראשונה...זה היה הרבה יותר מזה...

כל לילה אני שוכבת במיטה ועולים בי זיכרונות והקול הזה שאומר:

"את דפקת הכל!!","ה=כ=ל ביגללך!!","גמכן את והאופי המסריח ש'לך"

ואני בוכה...אני כל כך צריכה אותו לידי...ואני לא יכולה לחיות בלעדיו..

אבל מה בסך הכל ביקשתיי??? להיות נאהבת?? שיואבו אותיי?? ולא לחיות בידיעה שאני לא זקוקה לאף אחד..

אבל כניראה שככה צריך להיות...

כי אני תמיד דופקת ת'הכל...ש=ה=כ=ל ביגללי....ש=ה=כ=ל בגלל האופי שדורש כל כך הרבה צומי...

וקיצר...

זה טו מאצ' פור מי...

*^*The Lost Princess*^*