רק אני ו..עצמי.. ואנכי..

אז זאת אני. יולי. עיניים כהות, תלתלים חומים. גומות. לא משהו מיוחד.

לא מזמן חגגתי 14 (יולי, אתם יודעים).

אני חיה חיים רגילים של מישהי בגילי- לימודים, חברים, בנות, בנים. טוב האמת לא ממש בנים.. העניין הוא כזה:

אף פעם לא היה לי חבר. גם לא בכיתה א', ואםילו לא בפעוטון של שולה. פשוט לא יצא.

זה לא שזה הפריע לי, לא מצאתי אף אחד שממש מצא חן בעיני. אז ככה גדלתי בתור "רווקה נצחית" (טוב, תרגיעי, את כולה בת 14, כן?).

וככה חייתי לי בשקט ובשלווה עד עצם היום הזה. (חח סתם לא.)

רק דבר אחת הפר את שלוותי המתוקה- דנה. דנה היא אחת שאוהבת הרפתקאות, ובתור החברה הכי טובה שלה, היא סוחבת אותי איתה לכל הרפתקאה...

הפעם, היא החליטה לארגן מסיבה. רעיון דבילי במיוחד, כשחושבים על זה שאין לנו אף אחד להזמין.. זה לא שאנחנו הכי פופולריות בשכבה. טוב נו, אפילו לא קרוב.

"מה זאת אומרת?! אפשר להזמין את.." דנה התחילה לדקלם לי רשימה של כל האנשים הכי חנאג'ים בשכבה. זה לא שהם החברים שלנו (הלוואי שהם היו, זה עדיף מכלום, לא?) הם פשוט היחידים שלא ינתקו לנו בפרצוף.

"שכחת את אביבה המורה לספרות". אמרתי בציניות.

"חה חה" היא ענתה בציניות מתאימה.

"תגידי את נורמלית!? איזו מין מסיבה זאת תהיה?.. מכל הרעיונות הדביליים שיש לך לפעמים, זה הכי דבילי".

"מה את לא מכירה אותי?!. עוד לא הבנת? המסיבה הזאת תהיה הצלחה, תסמכי עליי. והאנטי הזה שלך לא ממש עוזר, אז אם אין לך משהו אחר לתרום, באמת שאני יכולה לארגן אותה לבד". ידעתי שהיא רצינית, ושהיא לא כועסת, אז בגלל שארגונים זה לא ממש הצד החזק שלי, ובאמת לא היה לי מה לתרום, אז הלכתי ממנה.

וכעבור שבועיים בערך, באמת, דנה הצליחה להרים מסיבה. בבית שלה הצטופפו מליון אנשים שלא הכרתי.

אתם בטח חושבים שהמסיבה באמת הייתה הצלחה ענקית, מצאתי שם את נסיך חלומותיי ומאז כולם חיו באושר ועושר. אז זהו, שזה לא היה בדיוק ככה.. =/

עד לפעם הבאה, יולי.