אני מניח שיצא לכם לראות, מהפעמים היחידות שנתקלתם בי במסדרון – או שבכלל שמתם לב שאני שם, נצמד לארוניות – מישהו שלא באמת שווה את ההתייחסות. שהוא חלק מבית-הספר, ורוב הסיכויים שלא מבחירה, אבל אם במקרה הוא לא יהיה שם, זה לא ישנה.

  הוא לא יחסר לאף-אחד, מהסיבה הפשוטה שהוא בעצמו אחד כזה. אף-אחד.

  ולמרות הכל, הוא ממשיך להגיע. ממשיך להיתלות בסיכויי המזערי הזה שיום אחד הוא יהיה יותר מסתם עץ, שונה אבל דומה, מכל שאר הנוף. מצדו שיהיה העץ הגוסס, שכולם נזכרו בו בדקה התשעים, ורצים עם מבט מודאג להשקות אותו אך ורק מתוך חובה מוסרית, שאם במקרה והם לא היו עושים את זה, מותו של העץ המסכן יהיה גם חלקית באשמתם.

  אבל בגלל שאף אחד לא מרגיש, שומע או מחייך כמוהו,  אף אחד לא מכיר את השתיקה טוב ממנו. את הדיבורים המתמשכים, חסרי-הפשר, שנועדו למטרה ברורה אחת – לשמור בשקט, הכי חלש שאפשר, את מה שבאמת מתחולל בפנים."

- עמוד שבעה עשרה במחשבות שלא צריכים לחשוב.