שתיקתך צורמת באוזני. רוצה אני לשמוע דבר מה ענוג יוצא מפיך, מלטף אותי בצליליו, מרגיע אותי, סוחף אותי למקומות חדשים אך נושנים. מקומות בהן הייתי בעבר אך ברצוני לחזור, שם עוד לא מיצינו כל יכולותינו, כל העוצמה הגלומה בנו כשאנחנו יחדיו, נושקים זה את זה בנשימותינו אך לא נוגעים, רק נותנים לעצמו להבין, בלי לשאול.

זוכרת יקירתי את פעם? זמנים ישנים בהם התענגנו והתרפקנו על ההגיגים, אחד של השני. זוכר אני כיצד גרמתי לצמרמורת חדה שעברה ישר מהאוזן, אליה לחשתי דברי אהבה ומתיקות- עד לציפורני בהונות רגליך החלקות. זוכרת יקירתי? אנא, אימרי שלא אני הוא הבודד שמתרפק על זכרונות העבר ולא עובר הלאה, כי זה עוד לא מוצה, כי עוד יש מה להגיד, יש עוד מה ללחוש, יש עוד מה להרגיש שעוד לא הרגשנו, ביחד.

זוכרת אהובתי אֵת תאוות הבשר? כיצד שכבנו במיטה ביחד, המתקנו את זמננו ביחד, למרות שהשעון לעולם לא חדל מלכת. זוכרת איך נשקת באברי גופי, הערדת אותי תחתיך... נשימותיך גורמות לי לנוע במהירות, ללא רצון, מחוסר ברירה. זוכרת כיצד התהפכנו וגרמתי לך להרגיש את אותו חוסר האונים הזה, חוסר אונים מתוק מדבש, מתוק מלילות לבנים בגינה מול ירח מלא. זוכרת אהובתי, הגידי לאוזניים ריקות אלה כי שומעות הנּה קול מוכר האומר דברים נסתרים המעלים בהן נשכחות.

חייב אני להתוודות כי הנני כאן, זוכר ולא שוכח- אך באותם רגעי עבר אלו, לא הייתי שם איתך. דמיינתי את עצמי במקום אחר, עם אדם אחר, ממלא אחר משאלות ליבי, לוקח נשימה מהחיים, בדימיוני, אך מבין שדימיון טוב לראש, אולי גם לעילעול בהגיגים ולפרוקם על דף נייר. אך, כשזהו הדבר מגיע למציאות, חוזר אני אליך.

לא אשכח.