אני חשבתי..
למה אני ככה.. למה אני על סף בכי?!
אני חשבת שאולי הוא.
אני חיה בסרט שהוא "שלי" ואני לא מצליחה לשכנע את עצמי שכבר מזמן לא.
הרגשתי מאויימת כשהיא אמרה לי את המשפט הזה. סוג של פחד שהשתלט עלי.
חשבתי שאולי זה בגללה בגלל מה שקרה אתמול. הצחקוק הזה שלא יוצא לי מהראש.
אבל בסוף הכל מוביל לדבר אחד! דבר אחת שאני צריכה! דבר אחת שאין לי!
אני צריכה מישהו! לא משנה מי!
אני צריכה מישהו שיבוא מיוזמתו ויגיד לי את אותו המשפט שלא אמרו לי כבר כמה חודשים ארוכים!
"אני אוהב אותך, ואת חשובה לי הלוואי והיית יודעת כמה!" אני צריכה מישהו שיגיד את זה!
וזאת לא אני! ממש לא! אני הכי לא כזאת שבעולם!
אני הכי לא צומי והכי לא צריכה את זה! אבל זה פשוט קורה!
אני לא בוכה מהדברים האלו!
אבל משום מה אני בוכה את מה שכתוב פה!
והלוואי! הלוואי שהייתי יכולה להסביר למישהו חצי מהדברים האלו!
אבל אני לא יכולה! ולא בגלל שאתם לא תתבינו ולא בגלל שאני לא יודעת איך!
הניסוח יושב לי בראש כבר חודשים וכל טמבל יכול להבין את זה!
אני פשוט לא יכולה! אין לי את האומץ אין לי בכלל למי לפנות!
ואת זה אף אחד לא יבין את התחושה שיש לי כרגע. כי אני יודעת שיש לי חברים מדהימים שאני יכולה לפרוק ולספר להם הכל אבל משום מה אין לי למי.
ההרגשה חרא!
וזוהי תחילתה של תקופה חדשה שכבר ביקרה מספיק פעמים!
יותר מידי לטעמי.
תקופת הרע!
*שלא תעיזו בכלל לחשוב על לרשום לי בתגובות משהו כמו : "אני אוהבת אותך!! ופקה פקה!" אין לי זין בכלל לשמוע את כל הבולשיט הזה! עדיף שלא תגיבו בכלל! זה לא שיש כלכך הרבה אנשים שקוראים את זה.. אני מתארת לעצמי שרק איזה שתיים או שלוש בנות. לא שזה מפריע לי.
ליליה טוב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
