הצלחתי להגיע לשלב הבא. הגעתי למקום הגבוה. ככה קוראים לו כאן. האוויר פה קצת יותר דליל אבל הרבה יותר נקי. רואים קצת מטושטש, אבל רואים רחוק. ייקח לי זמן להתמצא במרחב החדש הזה. לקח לי יומיים רק כדי להבין איפה אני נמצא, אז מה זו שנה כדי ליהנות ממנו.

קצת יותר מסוכן פה, בגובה. אז נכון שסופות הן דבר נדיר כאן, אבל כשמגיעה לה איזו סופה היא תגיע במלוא עוצמתה. קריר ונעים פה, אבל כשיורד שלג אז הוא מכסה חצי מהגוף שלך. משתק אותך עד שתצא השמש. הקצה של הקצה הוא גם הקצה של החיים שלך. ככה זה בגובה. אתה חייב לשלוט בעצמך. להיות מרוכז. לא לעשות טעויות. לדרוך רק במקומות שאתה בטוח שאתה צריך לדרוך. כאן, במקום הגבוה, לא יעזור לך לרדוף אחרי עקבות של אחרים מתוך אמונה שזו הדרך הבטוחה. כי במקום הגבוה צעדים של אחרים עלולים לגרור את הרגליים שלך אל הסוף של הכל. של החיים שלך ושל הזיכרון שלך. על ההר הכי גבוה אתה צריך לסמוך רק על הצעדים שלך עצמך. לסלול לך את הדרך הכי בטוחה. בטוחה עד כמה שניתן, כמובן. כי פה לא קיימת המילה "בטוח". אתה חייב להשאיר אחריך דם לעיתים כדי להתקדם. להיפצע ולהשאיר שיירים מגופך כדי לעבור. וזו גם השאלה הכי גדולה שאנשים שואלים עצמם במקום הכי גבוה- האם לעקוב אחר הדם שהותירו פורצי-הדרך הקודמים, או לעקוב דווקא אחר סימני-הדרך של אחרים? ובכלל- מה זה הלאה? לאן הולכים מכאן?