"No words could explain, no actions determine,

Just watching the trees and the leaves as they fall"

[Joy Division]

ברשותכם אקצר תהליכים- שבעה ימים לא דרכה כף רגלי בכתלי ביה"ס שלי. שבעה ימים של שלושה מבחני מגן ואחת בגרות בספורט. שבעה ימים הם 168 שעות. מתוכן, וללא כל הגזמה, הייתי ער במשך 60 שעות. שישים שעות של אינפוזיית ניקוטין הרסנית, ג'וי דיוויז'ן וגזירת עיתונים כפייתית. במקום אחר ובזמן אחר התרגעות שכזו היתה מצטיירת נפלא, אבל זה לא בדיוק מסובך להבין מה באמת קרה שם.

כשאתה הורס את העצמי שלך אתה מצפה שלתוך הרִיק שהותרת יחליק איזה עצמי טוב יותר, בריא יותר. כשהחיים שלך מתים ונופלים - מילולית - לרצפה, אתה לכל הפחות מצפה לחיים חדשים. לנשמה טרייה, כזאת שלא תתפוגג ותתנדף ברגע שתנסה להוציא את הראש שלה לאוויר. אבל היא לא מתה, הכלבה. היא רק גססה. וכמו לא מספיק שהיא מניעה את האצבעות שלי על המקלדת עכשיו, היא גם טעונה ברגשות נקם ורק מחכה לתזמון המושלם.

שוב הוכחתי לעצמי שאני קיטש בלי דמעות. החיים שלי הם לא סרט. אבל אם הם היו אז הייתי מעדיף שגאל גרסייה ישחק אותי ושמישל פייפר תהיה שם בתור אהובתי הנצחית שאני בוגד בה מהצד עם פנלופה קרוז, שתהיה זונה מסוממת ותמות על הרצפה שבוע אחריי בגלל מנת יתר של הרואין. אבל כלום לא באמת מסובך או מורכב מדי. מי שצריך כנראה לביים כאן זה לא מינלי, אלא דיקנס- שבטח ישטח את האופי שלי לשתי פיסקאות. שלוש, מקסימום. ◘

שלוש פסקאות, שלוש לפנות בוקר, שלושה אנשים מחוברים בקטגוריית ה-VIP במסנג'ר שלי. הרבה שלוש'ים. איזה מספר מכוער זה שלוש? ברצינות, אין מספר יותר מכוער ממנו. הצורה שלו בתור מספר מכוערת, יש בו יותר מדי שי"ן והוא גם חזק בקטע של מתמטיקה. חזקות וכפולות וכאלה. וחוץ מזה, אני בכלל בן אדם של מונוגמיה.

לילה טוב, לכו לישון.

גרינר סינרי.