עריכה: משהו מוזר קורה כאן. יותר מ-1100 אנשים קראו את הפוסט הזה, ורק מעטים ביותר הגיבו. ארוך לכם? תתחילו לקרוא מ-7:00 :)

ברצוני להביע את סלידתי ואת רמת הגועל הגבוהה שחשתי היום בכניסה לבית הספר :]

אחרי חופש, שלא כלל מסגרת כלשהי, השנה התחילה בצורה הכי מגעילה שיש.

בואו נעבור על היום המבחיל הזה:

00:00 - החלטתי לנסות ללכת לישון, אבל המוח שלי אוהב להפעיל את עצמו בדיוק ברגעים שאסור לו. בדיוק יום (אם נלך לפי אור וחושך) לפני תחילת השנה הוא החליט שבא לו לחשוב על כל הדברים בעולם, העיקר לא לכבות את עצמו ולתת לי קצת מנוחה.

01:30 - אחרי שהבנתי שהוא לא יכבה את עצמו בשעה הקרובה, החלטתי לעזור לו ושמעתי מוסיקה. באמת שניסיתי הכל, החל מפלאסיבו, לדאת' קאב, דרך המטרופולין ועד לבאך. שום דבר לא הצליח להרדים את הממזר.

01:40 - הלכתי להביא לעצמי כוס של ליטר מלאה בקרח. ראיתי האו.סי וחשבתי שבשתיים וחצי אני ארדם.

03:30 - unknown...
 

06:00 - אין לי מושג איך זה קרה אבל מצאתי את עצמי פותח את העיניים ומסתנוור בעודי מנסה לזיין לפלאפון את הצורה. יופי. לא בא לי לקום, לא בא בא לי על הבית ספר המעצבן. כמי שרק רצה לחזור ללמוד, פתאום החופש נראה לי חיוני מתמיד. אחרי 2 לחיצות על לחצנים לא זכורים החלטתי שזהו- הגיעה השעה האכזרית.

06:30 - דבר חדש שגיליתי הבוקר: הבטן שלי לא אוהבת שינויים קיצוניים. ניסיון לשתות את תה התותים שלי עם טוסט ועיתון כבכל בוקר התגלה ככמעט בלתי אפשרי. וויתרתי. הלכתי להתקלח.

07:00 - בכוח אכלתי את הטוסט והתה, שכבר הספיקו להתקרר. על העיתון וויתרתי (דווקא חבל, לא הספקתי לקרוא אבל העמוד הראשי ממש הזכיר מודעת אבל. לפחות מישהו שם בידיעות הזדהה עם תלמידי ישראל...). לקחתי את האייפוד, הסתרקתי, שמתי בושם וכו', ולבשתי חולצה חמודה. וכאן אנשים, ישנה תפנית בעלילה.
 

עלילתה של החולצה מפול אנד בר וסגירת מעגל מפתיעה

או: הפוסט האמיתי.

השנה החלטתי לא לעשות את אותה הטעות של שנים קודמות, ולהתקומם נגד המסגרת הצבאית. יאפ, החלטתי לוותר על תלבושת בית הספר ביום הראשון. פשוט לא התכוונתי להיות אחד מתוך ה-10 שבאו עם תלבושת אחידה ביום הראשון. לא הפעם.

נו תגידו, בתור אדם שדואג ומצפה לזכויות, אני צריך גם למלא חובות. אני לא מאמין בתלבושת אחידה, לא בצורתה הנוכחית בכל אופן. יום ארוך היה לפניי וממש לא התכוונתי לבלות אותו עם סמרטוט סיבים על הגוף השברירי שלי... היום הזה הוא גם היום היחידי שציפיתי להבנה, בכל זאת, יום ראשון, קשיי הסתגלות וכאלה...

07:30 - שמתי פעמיי לכיוון התחנה וחיכיתי למפלצת הצהובה שתבוא. והיא באה. רעש הבלמים האכזרי נשמע חזק מתמיד. הדלת נפתחה במין חריקה מצמררת. ישבתי לי במיקום מצויין וקיוויתי שרבע שעה של מוסיקה בבוקר תצליח להשכיח את הבטן שלי, שכנראה עדיין יַשנה. זה לא עזר.

08:00 - הגעתי למקום שאין להזכיר את שמו. אופטימי באופן יוצא דופן צעדתי אל עבר הכניסה. מבחוץ הכל נראה פורח, ההחלטה לא ללבוש תלבושת נראתה כנכונה שכן מסביבי התגלה לו עולם אחר, שבו אנשים לובשים בגדים יפים וצבעוניים, ובאופן כללי נראים מאושרים יותר.

08:02 - שתי דקות מאוחר יותר הסתבר לי שהעולם האחר לא היה אלא אשלייה בלתי מוסברת. בכניסה לבית הספר חיכו שני סלקטורים, להלן המנהלים. אלה חיפשו בקפדנות סטייל. משמצאו את מבוקשם הפנו הסלקטורים את התלמיד הסורר מלא הסטייל אל סוג של מזכירה. מאות דפים חיכו שם, על שולחנה במבואה. גם אני נשלחתי אליה.

08:03 - דקה מאוחר יותר החשש הקטן התאמת, ולמולי הוטחו המילים: "שם","כיתה". הידד! אני מורחק ליום אחד בשם הסטייל הסורר שלי. הם יכלו לוותר על השם, מספר אישי היה יכול לשרת את מטרתם הנלוזה.

כך מצאתי את עצמי, יחד עם עוד מאות "שם"ו-"כיתה", מנפנף במכתב הנורא, מנסה לצנן את עצמי מהאוויר הלוהט בעוד המנהלת מחליטה שזה זמן ראוי לדבר על ילדים שחינכה 20 שנה קודם לכן. לפחות מטרה אחת הדף שירת.

11:00 - אחרי התענות בלתי פוסקת, והבנה ברורה שאני חייב לעשות עם המסגרת הזאת משהו או שאני מתחרפן, פניתי עם ידידתי בעלת משקפי הדיסטנס, להלן ש', אל עבר עיר הנהר, הלוא היא נהריה. היה חם. ניסיונות לשחד נהגי מוניות במחיר גבוה מהמחירון עלו בתוהו. בסופו של דבר לקחה ש' פיקוד ושימשה לנהג האוטובוס החדש כ-GPS אנושי. זה השתלם והנהג הוריד אותנו במחוז חפצינו.

12:00 - רכבת לעכו. היה נחמד בקרון של המקומות השמורים, יש שם שולחנות נפתחים.

12:15 - פרטים לא חשובים, נדלג.

13:30 - עלינו על מונית לקריון. זאת טעות גמורה לשבת במקום שאחרי הנהג. נהייתי דילר של הנהג והעברתי כספים לנהג ובחזרה. הצד הנרקיסיסטי שבי התחיל לעלות. הפעלתי את האייפוד ושייזדיינו.

14:00 - גם כאן לא אלאה אתכם בפרטים מיותרים. רק אציין שבקפה ברודווי לא יודעים אנגלית, ושאיזור העישון התגלה כבית זונות. לא באמת, אבל דומה.

15:00 - סגירת מעגל. בשעה שלוש אחרי הצהריים נכנסנו לפול אנד בר, החנות היפה בקיריון והמקבילה הספרדית לטופשופ הבריטית. זו לא פרסומת, החנות באמת מעולה. קניתי עוד חולצות מהחנות שבזכות חולצתה היפה אני בבית מחר. חולצות יותר יפות. שייזדיין הבית ספר, עכשיו יש לי עוד כמה חולצות ממש יפות שיאפשרו לי לקבל הרחקות יפות עוד יותר.

לא אמשיך להעמיס עליכם מספרים ושעות, זה באמת מיותר. אנוכי ו-ש' חזרנו לעכו, משם לנהריה, משם לאוטובוס מלא באנשים וחסֶר בחמצן. ירדנו בביתי. התגלגלו העניינים והנה הנה כותב לכם כעת. עמוס חוויות יפות ומכוערות.

אני תוהה אם הרחקה נחשבת להיעדרות חוקית משיעור, הרי ידוע לכל תלמיד בישראל שכחלק מההתמודדות בכישלון החינוך בארץ, הוחלט שאחרי 5 היעדרויות יפגע הציון. כעבור מספר היעדרויות יקבל התלמיד שלילי. מוזר, דווקא במקצועות שהרשתי לעצמי להבריז מהם קיבלתי ציונים גבוהים יותר מ-95. אכן חוקים מפגרים.

חפרתי יתר על המידה, אני מודע לזה. עמכם הסליחה