בימים האחרונים נחשפתי לתופעה מוזרה ביותר, שקבעתי שהיא הפרעה שנקראת "הפרעת רתיעה מכתיבת פוסט לאחר מספר ימים ללא עדכון". תסמיני המחלה כוללים בין היתר אי-כניסה לבלוג במשך מספר ימים על מנת לא להיתקל בתאריך העדכון האחרון ולחוש רגשי אשמה. בשלב מאוחר יותר יכולה המחלה להתפתח עד כדי מצב שבו החולה לא מסוגל להיכנס לשער הכניסה של הפלטפורמה שבה בלוגו נמצא (להלן: ישראבלוג), ובמקרים נדירים היא אף עלולה להתפתח לחוסר יכולת נפשית להיכנס למרחב האינטרנטי כולו.

לצערי מוחי הוא מצע נוח לגידול הפרעות, ולכן גם אני לוקה מדי פעם בהפרעה. אני מתנצל מראש על כל הפעמים שבהם לא אכתוב יותר משבוע, זה לא אני, זו ההפרעה...

לאחר שהבהרנו את עניין אי הכתיבה, נעבור לתקציר הימים האחרונים.

בימים האחרונים נחשפתי בנוסף להפרעות נפש מסוגים שונים, גם לאנשים מסוגים שונים, לאירועים מסוגים שונים ולמקרים-שדורשים-ירייה מסוגים שונים. ברשותכם אספר לכם מקרה שקרה לי לפני יומיים ודורש חקיקה ממשלתית מסודרת, או לכל הפחות חוזר מנכ"ל בהול-

כידוע לחלקכם, יום ההולדת של הוריי יוצא באותו תאריך, שזה כשלעצמו מגניב. השנה החלטתי להשקיע במיוחד ולקנות להם בלונים ענקיים ומתנה מושקעת. כדי לבצע את הרעיון האנושי והרגשני הזה, היה עליי לקחת מונית מבית הספר אל עבר עיר הנהר. דבר חשוב שעליכם לדעת הוא שאני מסיים ללמוד ביום ראשון בשעה 11:30.בשעה המיוחלת ירדנו אני וחברי פריקלנד [☺] אל עבר השער וניסינו לצאת, השומר החצוף לא נתן לנו לצאת, ולא חשוב כמה הפצרנו בו שזוהי זכותו הטבעית של אדם לשלוט בחייו. וכעת נגיע למקרה עצמו. כדי לצאת היה עלינו להביא אישור מרכזת השכבה. פניתי אליה, ובקול הכי יפה שיש ביקשתי ממנה להעביר כמה קשקושים על נייר חתום כי "לאמא ואבא שלי יש יומולדת ואני חייב לקנות להם מתנות ובלונים כי הם מחכים לי במסעדה". מה היה עושה אדם בעל לב? נכון! מקשקש לבבות על הנייר ומאחל מזל טוב, לא היא. במקום לקשקש לבבות היא קשקשה, שלא לומר צחקה עליי בפני חברותיה המורות. חוצפה גמורה. אנשים כאלה צריכים להיענש בידי משטרת הלבבות. עד שסוף סוף קצת לבביוּת נוטפת ממני היא תיקח לי אותה? לא ולא, לא אתן! כמובן שלא וויתרתי ועברתי על חוקי בית הספר כדי לצאת. (פליז אל תלשינו עלי מורים יקרים שקוראים פה :) בתוך תוכי ידעתי שאני צודק- הלבבות תמיד לוקחים רוע לב, ואף אחד לא יכבול אותי בשום מוסד.

כמה דברים:

• מישהו, אולי מישהי, כמעט בטוח מישהי, גנבו לי את משקפי השמש האהובים שלי. אנצל את הבמה ואומר לאותה מישהי שהלוואי שכשהיא תענוד את המשקפיים, היא תיפול על הפרצוף המכוער שלה, תשבור את האף, ועדשות המשקפיים ייכנסו לה לעיניים והיא תהפוך להיות עיוורת. כן, עד כדי כך אהבתי אותם.
  
• אני לא מסוגל ללכת לישון מוקדם. אני פשוט לא יכול להבין את הבזבוז הנוראי הזה בזמן-ריכוז יקר וחשוב כמו הלילה.
  
• היום הושפלתי. באכזריות. כנראה מחר תקבלו את כל הפרטים (רמז: "אָה?!").
  
• פוסט זה התעתד להיות שונה לגמרי. לתשומת לבכם