לפני חודשיים וחמישה ימים בדיוק פתחתי את הבלוג. בינתיים הוא מתקדם בדיוק כמו שציפיתי (אולי קצת פחות). בהתחלה אף אחד עוד לא באמת ידע על קיומו. כתבתי מהלב ומהראש, ושום דבר לא עצר אותי. דווקא בימים שההפרעות מסוג אחד תפסו תפקיד נכבד בחיי, הכתיבה היתה רהוטה ונקייה מהפרעות מסוג אחר.

אם תשימו לב תגלו שהחל מהפוסט הראשון בחודש הנוכחי העניינים החלו להידרדר. מוזר שאנשים אוהבים את זה (ועל כך יעיד המונה שקפץ בחודש האחרון בכמה דרגות), במיוחד בשל העובדה שהפוסטים האחרונים היו הטקסטים הגרועים שכתבתי בחיי. וכתבתי.

בזמן האחרון התחלתי להסתדר נפשית, אבל כמו הרבה דברים בחיים זה בא על חשבון דברים אחרים. החיים שלי מתפרקים לי מול העיניים. כל מה שאהבתי, כל הדברים שעזרו לי לשמור על שפיות ברגעים מסויימים פשוט נדחקו הצידה. איבדתי לפרקים את היכולת להבין את עצמי, ורציתי למות. יש לי הרגשה שרק אם אני אהרוס עצמי בכוח החיים שלי ייהרסו בחזרה ובעצם יהיו טובים יותר. הנפילות האלו די חסרות בֵמקום שהכל בסדר.

מה שאני הולך לכתוב כרגע יכול לפגוע בחלק מכם, אבל אל לכם להיפגע, זה לא אתם, זה האני שהייתם צריכים להכיר מההתחלה. כל ההקדמה בפסקה הראשונה מרמזת שזו לא אותה כתיבה. הקשר הזה בין בינינו, אני ואתם, הקוראים, יכול היה להיות מצוין, אם הוא לא היה סתמי. קשר סתמי הוא לא באמת קשר, הוא סתם שני חוטים לא קשורים.

אם נלך לפי הספרים, הגבוליות מטופלת ביתר הצלחה בחודשים האחרונים. אם נלך לפי הספר שלי, המקום הגבוה יגרום לי להישבר. תבינו, מה שמסוכן בגבוליות הזו זו העובדה שהרבה יותר מסוכן להיות בהיי על ההר הכי גבוה וליפול ממנו, מאשר להיות בן אדם "רגיל", לטפס על גבעה קטנה ולהיפצע. אני, בניגוד לזה הרגיל, יכול למות, לא רק להיפצע. אני לא רוצה להיות רגיל