בתכלס,אני בת 16,חייב להיות משהו יותר מזה.
חייב להיות אושר,שמחה,אהבה,כאב,עצב והרגשה של חוסר שלמות.
אבל אני בקושי מרגישה משהו בזמן האחרון.
הדבר היחיד שאני מרגישה זה כאב,וגם זה לא ברור למה.יש לי אהבה,יש לי את השמחות הקטנות של החיים,אבל אני עדיין מרגישה את הכאב הזה,השעמום עדיין הורג אותי.אולי מחר זה יעבור,אבל זה לא,ואני לא יכולה להמשיך להגיד את זה כל הזמן,
אני אמורה להתייאש מתישהו,להגיע לשפל מדרגה ואז לעלות חזרה למעלה,אבל גם זה לא קורה.אני פשוט צריכה חזרה את אותו השבוע של האופוריה הלא נורמאלית ואז לחזור עוד פעם לזה להגיע לשפל המדרגה ואז לעלות חזרה,אבל זה לא קורה כי אני מחזיקה את עצמי למנענם.
הקשר ביני לבינה כבר לא מה שהיה,,כן היא בקנדה אבל עדיין היו לנו שיחותץ שבהן יכלתי לספר לה איך אני מרגישה אבל גם את זה כבר אין,זה רק שיחות קצרות להתעדכן וזהו,ואת זה אני לא יכולה לעכל,עדיין לא הפנמתי את העובדה שהיא לא תחזור אבל כל זה קשה לתיאור.הוא לא יוצא היום,ואני יושבת בבית,זה נורמלי שבגיל 16,גיל הפריחה והנעורים,אני יושבת בבית,חסרת כישורים חברתתים וחסרת חיים טוטאלית?
אני לא יודעת מה כבר מחזיק אותי בחיים,כי למען האמת אני כבר לא יודעת כלום.כן אני אוהבת אותו אבל הוא לא מבין את האחוז האחרון הזה שנשאר,והוא מתחיל לקלוט את האני האמיתי ,ואני לא רוצה בזה כי אז הוא יראה שאני בן אדם עם תסביכים עצמיים חמורים,ואני לא רוצה,הוא ינוש אותי,או שאני אהרוס אותו ביחד איתי.
אולי זה סתם מצב רוח שיעבור מחר,מצב רוח חולף,אבל זה לא,זה לא עובר כבר זמן רב יחסית.
לא יודעת מה לכתוב יותר,אבל יש לי הרבה כאב לשחרר החוצה,אבל זה לא קורה,אני כבר הגעתי למצב שאני רואה סרטים עצובים כדי לבכות,אבל גם זה לא עוזר.אניח רוצה לחתוך,אבל אני מחזיקה את עצמי כדי לא לאכזב אותם.
פאק,שמישהו פשוט ירה בי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
