Helden
Wo alle uhren still stehn |
 כינוי:
AbigailPenguins בת: 30
RSS: לקטעים
לתגובות
הבלוג חבר בטבעות: | 7/2014
החיים יפים כשאתה בן 8.
עומדת מול הדלת, מחכה עוד כמה רגעים.
המפתח בתוך המנעול ואני אוזרת אומץ, נושמת לאט ומסובבת באיטיות.
אם היה אלוהים, אני חושבת שהתפללתי אליו באותם רגעים.
מקווה בכל ליבי הקטן והתמים שהפעם, רק הפעם, לא אצטרך לפתוח את הדלת אל הגהינום.
ביקשתי וייחלתי ובתוכי ידעתי שאין טעם, עצמתי עיניים ופתחתי את הדלת.
נכנסתי הביתה.
שולחן עמוס. כוסות קפה עומדות ריקות, קליפות גרעינים נחות על המפה המלוכלכת מכל טוב, חלקם על הרצפה שספגה גם לא מעט.
עטיפות של חטיפים שמלבד פעמים אלו כמעט ולא נראו, קלפים פזורים, מאפרה מלאה ברוע ואימא ישנה. שוב.
ידעתי. אין טעם לצפות למשהו אחר.
ארוחה חמה ובית נקי יש רק בסרטים שאימא טורחת להזמין בטלוויזיה.
יודעת מראש שאין מה לטרוח ולנסות להעיר אותה, היא הרי לא ישנה כל הלילה וכמו שכולם כבר ידעו -
כשאימא ישנה לא מפריעים לה.
מה זה קצת רעב לעומת הרצאה שלמה על כמה אגואיסטית, מגעילה ולא אכפתית אני.
אז הלכתי לחדר, זרקתי את התיק על הרצפה ואת עצמי על המיטה וחשבתי על ימים טובים יותר.
"את מלשנית קטנה!" נשמעה צעקה וליבי קפץ. הזכרונות לא הרשו לי לנסות למצוא מילוט.
כי נכון שלפעמים סבתא הייתה מושיעה, אבל רגשות האשם חדרו, כמו שרק אימא יודעת לעשות.
אני הרי לא יכולה להפקיר ככה את אימא שלי, את היולדת שלי, את מי שהקדישה את כל חייה כדי שיהיה לי טוב.
או לפחות ככה הסבירו לי.
לילות לבנים וימים שחורים. ככה התאזנו, אימא ואני.
*משימה שכתבתי לבקשת העו"ס על חוויות מהילדות שהשפיעו על מי שאני היום.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
