שלום חברים,אמנם הרבה זמן לא כתבתי פה אבל בזמן האחרון הרבה דברים השתנו בחשיבה שלי ואני מרגישה שאני חייבת לפרוק את זה איפשהו.
כמו שאתם רואים לפי הכותרת אני הולכת לדבר על משהו שישנה את המחשבה שלי ואת הדרך בה אני מתנהלת ביום יום.
קודם כל אני אספר את הסיפור שלי בעצם איך הגעתי לכל נושא המינימליזם .
לפני חצי שנה בערך , עבדתי בעבודה שאני שונאת, הייתי אחראית על מספר לקוחות ועל התמיכת הסיסטם שלהם בחברה שבה עבדתי.
משמע זה אומר שהייתי בלחץ תמידי לא לאכזב אנשים ש- א. לא אכפת לי מהם ,ב. לא אכפת לי מהארגון שלהם.
נשמע מפגר נכון?
למה שאני אהיה בלחץ ובכוננות תמידית ואשתעבד למשהו שאני סובלת ממנו? זה הייתה השאלה שתמיד הייתה לי בראש.
הייתי חוזרת הביתה עייפה מהעבודה וכל מה שהייתי רוצה זה ללכת לישון. הייתי קמה לעבודה עם הרגשה "אוף הנה עוד יום הלוואי שרק ייגמר כבר".
הייתי במשרד והייתי מרגישה כלואה , כמו ציפור בכלוב.
מהצד זה היה נראה "החיים הטובים" כלומר עבודה בהייטק, ניהול עובדים, סיבוס, רכב צמוד, משכורת טובה - זה מה שכולם חושבים למי שלא נכנס לזה באמת.
עם החרא ההרגשה הזאת הייתי חייבת לשמח את עצמי. ואיך הייתי עושה את זה? הולכת לקניון בכל יום שישי.
קונה דברים שאני לא באמת צריכה, על מנת לשפר את ההרגשה שלי לכמה שעות הקרובות.
יום אחד פשוט נשבר לי מהכל אחרי מקרה שהיה בעבודה שבאמת הרגשתי שטחנו אותי כמו סמרטוט רצפה מהבוקר ועד הלילה, והרגשתי שאפילו המשכורת שמשלמים לי היא לא טובה לעומת מה שאני עושה. אז החלטתי לשים מכתב ולהתפטר.
אמנם מצאתי עבודה באותו התחום אבל בתור הדרכה, וגיליתי שזה עושה לי הרבה יותר טוב.
אין הרגשה יותר חופשייה ממה שהרגשתי ברגע שיצאתי מהעבודה ששנאתי, פשוט הרגשתי חופשיה שלא להיות דבוקה לטלפון 24 שעות ביממה,
לעבוד מעל 10 שעות ביום (לא כולל את הפקקים הלוך חזור).
אני חושבת שאין דבר יותר חשוב מלחשוב קודם כל על עצמך. על מה שעושה לך טוב.
בין היתר ראיתי סרטון בפייסבוק שמדבר על "אופנה זולה" כמו כל החנויות שהייתי אוהבת לקנות בהם.
בסרטון הזה דיברו על כך שהבן אדם המומצע לא לובש 70% מהארון שלו, ופעם בכמה זמן הוא זורק שקיות של בגדים שאת רובם לא ניתן למחזר(מכיוון שהם מורכבים ממספר חומרים שונים) וכמו כן גם עניין התרימה של הבגדים לא באמת עוזרת כי יש כל כך הרבה מהבגדים שגם אותם הם זורקים. ומה הקטע הכי עצוב? אין כבר איפה לזרוק אותם!
ולאן כל הבגדים האלה הולכים? למדינות עולם שלישי ומזהמים שם את כל המדינה. (דוגמא למה שקורה בטנזיה, שדרך אגב הם בעצמם קורים לזה זבל)-
ושלא לדבר על התהליך המזעזע של הייצור בגדים שברוב התעשיות והמפעלים לא אכפת מה"עובדים הקטנים" שעובדים 12 שעות על הרגליים בלי מנוחה. עכשיו , תמיד הייתה מודעות בבית למחזור של פלסטיקים וניירות וכו'(בעיקר מאבא שלי שממחזר כל דבר) לכן תמיד ראיתי כמשהו שהוא מאוד חשוב לסביבה.
בסרטון הזה הראו שהתעשיות שמייצרות את הבגדים מפרסמות פרסומות מלאות באושר שאם אתה תקנה את הבגד הזה את תהיי מאושרת ויפה כמו הדוגמנית בתמונה.
תכלס - הכל חרטא. הם גורמים לך לחשוב שאתה צריך משהו שבכלל לא חשבת שאתה צריך אותו.
ואני הייתי אוהבת לקנות ברשתות אופנה הזולות האלה.
זה הוביל אותי לנושא המינימליזם.
לכן פתחתי את הארון שלי וכמו תמיד הוא היה מלא בבלגן ומאוד היה מתסכל מבחיניתי לבחור בגד שאני רוצה ללבוש.
התחלתי למיין ולסדר ולראות מה באמת אני צריכה ומה לא, ובאמת לחשוב אילו בגדים גורמים לי להרגיש בנוח ואני מרגישה איתם טוב.
בסופו של דבר הגעתי ל7 שקיות מפוצצות בבגדים שלא באמת הייתי צריכה שלקחתי למחזור ולתרומה. למרות שידעתי בתוכי שבסופו של דבר הבגדים האלה ייסימו איפשהו בטנזיה .
בכל אופן , אחרי שפיניתי את הארון פתאום ראיתי כמה דברים יש לי ללבוש, וכמה שילובים של בגדים אני יכולה לעשות.
זה פשוט מדהים בעיניי ודרך אגב מאז שהוצאתי מהארון את הכמות האיומה הזו , הארון שלי תמיד נשאר מסודר והפסקתי לקנות בגדים שאני לא צריכה באמת כי פשוט תיסכל אותי לחזור למצב הזה.
האופנה הזולה כמו רשתות רנואר, H&M, קאסטרו , ושלא לדבר בכלל על forever 21 ואורבניקה בכוונה מוכרות מוצרים באיכות ירודה וזולה (לא כל הבגדים כמובן , כי יש לי עדיין כמה בגדים של רנואר ששרדו) כדי שתרצו לקנות מהם עוד ועוד.
אני מאתגרת אותכם ללכת לארון ולהסתכל על כמה מהבגדים בתוכו אתם באמת לבשתם בשנה האחרונה לפחות פעם אחת?
כשפיניתי את מחצית הארון שלי ,אני תמיד מוצאת מה ללבוש ואני לפעמים מתפלאה מכמה בגדים יש לי ושאני באמת לא צריכה משהו אחר.
אחר כך זה בא לידי ביטוי בכמויות האיפור שהיה לי והקרמים וכל הדברים הנלווים לכך שאפילו לא נפתחו או חלקם פגו תוקף, וגם שם צימצמתי את הכמות לאביזרים שאני באמת צריכה וגורמים לי באמת להיות מסופקת מהם.
נהנתי לזרוק דברים , הייתי שמה אותם במחזור כשהיה ניתן ומרוקנת כל מה שאני יכולה ולא הייתי בכלל חשה בחסרון של החפצים שזרקתי.
וכתוצאה מכך , הייתי צריכה לקנות רק מה שבאמת אני מרגישה שחסר לי.
אני חושבת שכל הנושא הזה של המינימליזם מתבטא אצלי כי פשוט התחלתי להירתע מהתרבות צריכה הנוראית היום.
שהכל הוא must , אבל זה לא נכון. יש כמה דברים שאתה באמת צריך בחיים.
אתה צריך לנשום, צריך לאכול, צריך לישון , צריך ללכת לשירותים, צריך לאהוב ולקבל אהבה.
אתה לא צריך את האייפון החדש שיצא עכשיו לשוק . זה לא מה שיעשה אותך מאושר לטווח הארוך.
רק כשתרחיקו מעצמכם את הדברים החומריים ואת הרעש הזה מסביב של "אתה צריך" רק אז אתם באמת תדעו מה אתם צריכים.
הלוואי ואני אהיה שם במאה אחוז שם , כי אני עדיין מידי פעם קונה דברים שאני חושבת שאני צריכה בעיקר בגלל הטיול הקרוב שלי לארצות הברית, אבל אין ספק שזה בכלל לא כמו פעם.
אני כבר לא הולכת לקניון בשביל "להנות" התחלתי להסתכל על הקניון כמקום שמתסכל אותי.
פעם זה היה הדבר הכי כייפי שהייתי עושה בשבוע. אבל מאז שהתחלתי לשנות את הגישה שלי זה כבר לא מרגש אותי בכלל.
תראו את החיים שלכם כדבר יקר , אין דבר יותר יקר מהזמן שלכם.
כסף תמיד אפשר להרוויח, אבל עוד זמן לא . כל יום שעובר הוא יום מבוזבז אם לא עשיתם בו משהו שגרם לכם לחייך.
אני בתהליך הזה וגם בתהליך של zero waste (אפס פסולת) שעל זה אני ארחיב בפוסט הבא
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
לוניי p:
