המזבלה

"עזבי זה לא מגיע לה"- כן כן, זה מה ששמעתי היום ממי שחשבתי שהיא אמא שלי...

היא אמרה את זה לאחותי היום בצהריים-

אחותי- " סייברית, אמא הביא פיתות מזה טעימות, את חייבת לטעום"

אמא שלי- " לא, אל תתני לה, זה לא מגיע לה"

אין לי אמא כבר כמעט 3 חודשים, אני חיה לבד, מסתגרת בחדר, לא הולכת כבר כמעט לבית הספר, צריכה לספוג אשפלות וריבים עם המורים, עם המנהלת, וכולם יודעים את הסיפור של ההורים, פשוט... אף אחד לא רוצה לעזור לי.

אני שוקעת , רוצים להעיף אותי מהבית ספר, ולאף אחד לא אכפת בכלל!

המורה שלי אפילו לא שאלה אותי למה אני לא מגיעה! זה לא מעניין אותה בכלל!

החברות שלי גם כן, אטומות, לא מבינות.

תראו לאיזה רמה הגעתי!, אין לי למי לספר על הצרות שלי, אני רוצה לשם שינוי לספר עליהן, אבל אף אחד לא מוכן להקשיב לי.

מכל העולם, נשאר לי הבלוג...

כן, כשאני אומרת ש"הכל בסדר" אני משקרת.

ואתם יודעים מה? כשאני עונה את זה? גם האנשים ששאלו אותי את השאלה, יודעים שאני משקרת.

רק עוד חצי שנה...

עוד חצי שנה...

אני אעבור לאבא שלי, ובעזרת השם אני אתגייס לצהל, ועד אז כבר יהיה לי בית לבד... כשאנ י אחזור בשבתות, הבית שלי יהיה מצוחצח ונקי, והכי חשוב: ריק.

וכשאני אחזור, החבר שלי יתקשר אלי, ויגיד ליח שתוך 5 דקות הוא אצלי.

והוא לא רק ירצה אותי בשביל הסקס, הוא ירצה אותי כי הוא אוהב אותי.

כל זה אינו חלום, כל זה יקרה מיד אחרי שהסיוט הזה פה יגמר, רק עוד חצי שנה... חצי שנה של סבל מתמשך...

רק עוד חצי שנה לחיות בלי אמא...

וזהו, אני כבר לא אצטרך אותה אחריי שאני אעבור...

בשביל מה אני צריכה אמא?

במילא היא שונאת אותי, אז עדיף כבר ככה.

סייברית