שבוע קשה וארוך עבר על כוחותינו...
אני לא מצליחה לבחור איזה אוטו אני רוצה...
ג'יפ של הונדה או... פיג'ו 206 CC קבריולט?
וגם כשהיה רגע אחד שכן הצחלתי לבחור.... לא היה את הצבע שאני רוצה... עצוב
חוץ מזה? אני חוגגת
יש לי אהבה, יש לי בית (בעזרת השם בשנה הבאה אני עוברת לגור לבד), יהיה לי אוטו...
יש לי אבא, יש לי אחים קטנים, ואין לי אמא...
עצוב קצת, אתם לא חושבים?
בגילי, אני הכי צריכה את אמא שלי, למרות שאני כבר עצמאית לכל דבר, אני עדיין צריכה אותה לידי, ולא נגדי...
אני עכשיו בריב ענק איתה, היא עדייין כנראה לא מבינה שהיא הולכת להפסיד את הבת שלה בשביל איזה חברה מטומטמת.
בשבוע הבא היינו אמורים לסוע לחרמון... ורציתי להביא חברה, אבל היא אמרה שאין מקום כי חברה שלה רוצה לבוא עם הבן שלה (ולחבה הזאת יש אוטו!)
אז אמרתי שהחברה תסע עם הילד שלה באוטו שלה וככה יהיה גם מקום לחברה שלי, אבל היא? לאאאאאאאאאאאאאאאאא
מה פתאום!!!
היא לא מבינה, לפני כמה דקות היא יתקשרה אלי, שאלה אותי איפה אני ולמה לא הודעתי לה שאני הולכת לאבא שלי.
סליחה?!
אני חושבת שאני כבר ילדה מספיק גדולה כדי ללכת למקומות ללא ליווי מבוגר.
לא רוצה להיות יותר בבית
טוב לי אצל אבא שלי בסך הכל...יש לי פה הכל: חום, אהבה, אוכל, בית טוב, חדר, אפילו החברות שלי קרובות לפה.. במרחק הליכה.. יש לי פה הכל, אז למה אני צריכה אותה לעזאזל?
היא גורמת לי רק לבכי ותסכול.
ובנימה....... אופטימית (?) זו... אני אלך לחברות שלי שמחכות לי למטה כבר חצי שעה 
אז.... ביי בנתיים
סייברית
כינוי:
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
