בין אור וצל

כשאני רואה אישה אוחזת ביד של ילדה קטנה, או ילד, גם אם הילד בדיוק בוכה וצורח ועל פניה של האם ישנה מן הבעה מתוסכלת-מיואשת כזו, גם אז, אני מקנאה.

כשאני עוברת ליד גני הילדים בקיבוץ לקראת השעה ארבע, והאמהות באות לקחת את הילדים מהגן, משהו בי רוצה כבר להיות שם.

אני לא רוצה ילד עדיין, זה לא העניין. אני פשוט כל כך מבוהלת מהסטטוס החדש-ישן הזה שנקלעתי לתוכו, "חיילת משוחררת", שלא פעם אני רוצה לדלג על כל השנים המעורפלות הללו, על כל ההחלטות הקשות, ו-איך לומר זאת הכי כנה- להתמסד.

כשאני נתקלת בבנות-גילי המקבילות מהצד השני, המתנחלות היפות עם כיסויי הראש- לרוב צעיף שנרכז בעשרה שקלים בחנויות "העין השלישית", והן כבר נשואות, אני מתבוננת מהצד ולא מבינה. איך כל כך מוקדם, איך את לא פוחדת, איך התחתנת- איך ידעת שאיתו את רוצה, והריון, והלידה- לא חששת מהכאב? ועכשיו להיות אמא, ולדעת איך עושים את זה, את עוד ילדה...

אבל יש להן, בעיניים, איזשהו ביטחון כזה פנימי, שאותן לא יטלטלו יותר.

ומה אני יודעת, איפה אני אהיה בעוד שנה. הוא ישתחרר, ואחרי ארבע שנים שאנחנו מחזיקים בכוח ובקושי את הזוגיות הזו, ירצה לטוס לחו"ל. לטייל. בלעדיי, כי אני לא רואה את עצמי לצידו בטרקים בדרום-אמריקה. לא, אני משקרת. אפילו לטוס לחו"ל הוא לא רוצה, היה יותר קל אם הוא היה הולך רחוק. הוא רוצה לעבוד בחברת סנפלינג, במצפה רמון. בארץ.

והוא לא בטוח ש"נצליח לשלב" את החיים של שנינו אחרי שישתחרר.

עוד יושבת לי בגרון השיחה מאתמול, חונקת אותי. כל כך הרבה עלבון. רציתי אותו רומנטי יותר, מאמין בנו, בזוגיות הזו. רציתי אותנו יחד מול העולם, כבר שלוש שנים אני מלקטת פירורי-יחד, נאחזת בימים בודדים, מחכה לרגע שהמערכת הצבאית תפלוט אותו מתוכה, והוא יהיה באמת שלי.

אבל אתמול הבנתי, הוא לא רוצה להיות באמת שלי. הוא רוצה להיות רק שלו.

אם היינו גרים בקריית ארבע, כבר מזמן היינו נשואים. ואני הייתי נרגעת מהפחד לאבד אותו.

אלוהים אדירים, למה אני מייחלת. הרי רק לפני חודשיים התהפכתי כולי מפגישה עם בחור אחר. נאבקת בתשוקה, דוחפת לאחורי הראש שאלות קשות, מתעוררת מחלומות עליו, מלאת אשמה. גיבורה גדולה, גם את לא רוצה להתחתן, גם את משתעשעת ברעיון הפרידה- להרגיש בנים אחרים, מה את כבר יודעת, מה כבר חווית, ארבע שנים את באותה הזוגיות,

אבל כשהוא אמר, כשהוא הניח את סימן השאלה הגדול מעלינו, נותן לנו עוד שנה של יחד שאחריה אולי נגווע, פתאום הרגשתי מנוצלת כל כך. כבר שלוש שנים אני סובלת את החיילות שלו. מקבלת אותו מדי פעם, בהשאלה, ומחזירה בראשון בבוקר. שלוש שנים שאני מחכה שישתחרר, פוחדת עד-מוות שהם יצליחו לשכנע אותו להישאר איתם. ועכשיו זה- הוא רוצה "חופש". הוא לא יודע מה יהיה. הוא לא בטוח שאני אהיה חלק מהעתיד הקרוב שלך.

לקחתי את השיחה הזו, ארזתי בקופסה, הנחתי בארונות הנידחים ביותר שמצאתי.

אבל כמה שאני לא יודעת להדחיק, לעזאזל.