הוא:

אני באמת שונא את אייל גולן,אבל לא מצאתי דרך אחרת להגדיר את מה שאני מרגיש

"אולי בזמן אחר,אולי במציאות אחרת,תהיי בשבילי מאושרת..."

טיפהשונה...אני כ'כ אוהב אותך וכ'כ מעריך אותך על האומץ לעשות את מה ששנינו ידענו שנכון אבל גם ידענו שיהיה כ'כ קשה לבצע..

אני לא מאמין שאני עכשיו אפסיק לשבת איתך,ולשמוע את הצחוק המתגלגל שלך שהוא בעיני הצליל הכי יפה בעולם...

אני:

אוף די נ',תפסיק לבכות..שבת.אסור.

הוא:

מה אני אעשה? אני לא שולט בזה...

אני:

אז החלטנו..?

הוא: נו,עכשיו גם את בוכה,שבת לא? חח...החלטנו.

אני:

טוב.

נגמר.בכינו.זה נגמר בשניה.

מוצש"ק לא יכלתי,הייתי חייבת לשלוח הודעה אחרונה..

:אחרונה ודי.הייתי חייבת.על כל הפעמים שאני ארצה לשלוח הודעה ולא אוכל,שאני אראה אותך מבואס ולא אוכל לשלוח משו מעודד,שאני סתם ארצה להזכיר כמה אני אוהבת ושאני תמיד איתך... יקר שלי,עשינו את הדבר הנכון,אני בטוחה.תבטיח לי שתהיה בסדר?? אם תהיה בסדר אני מבטיחה שאשרוד...יהיה טוב,בטוח.

אוהבת אותך תמיד-תזכור ותפנים...

נכנסת להתקלח,מקלחת ארוכה שתטביע את כל הדמעות.

יוצאת.

שתי שיחות שלא נענו.מי? הוא.

אוף,אין לי כח לדבר עכשיו.אני אבכה לו בטלפון,הוא בטח חושב שסיננתי אותו.

הודעה: "אני מבין אותך שאת לא רוצה לענות פשוט אני לא מצליח לדחוף את כל מה שאני רוצה להגיד בהודעה..."

עוד הודעה:"טוב,אז לילה טוב.אני אוהב אותך כ'כ הרבה ומקווה שבע'ה יהיה לך הכי טוב שיש כי זה שמגיע לך. ובע'ה נחזור. שלך תמיד...

נאי כ'כ אוהבת אותו שד' יעזור.

והוא לא התייאש... "אולי בכל זאת תעני לי?"

יאללה.שיחה אחרונה ודי,בטוח אני אצטער אם לא אענה.

עניתי

"טיפה שונה.."

נושמת עמוק,מקווה שלא יישמע אותי בוכה,שומעת שהוא בוכה.כבר לא אכפת לי כלום.

"רק רציתי להגיד שאני לא יכול לדמיין עכשיו את החיים שלי בלעדייך,באמת.זו היתה התקופה הכי מדהימה שלי בחיים.."

"די נ',אין.היינו חייבים לעשות את זה ,אתה מבין נכון?"

"אני מפחד..."

"ממה??"

"מזה שלא נחזור בסוף..."

"די.נ'.אני באמת באמת באמת באמת אוהבת אותך,תזכור את זה ואין דבר שאני בטוחה בו יותר מהעובדה שבע'ה בזמן הנכון אנחנו נחזור,רק שנהיה במצב הכי טוב אחד לשני...לא ככה,שני דבעים... :).."

"טיפה שונה...המדהימה שלי.אני כ'כ אוהב אותך..."

בחיי.שיחת קוצ'י פוצ'י מוצ'י לא הייתה לי בחיים.אבל היינו חייבים.למלא מצברים.

והשיחה נגמרה.וכבר שבוע שלא דיברנו.שלא ראיתי אותו.שלא שמעתי אותו.

וכל יום המתוק הזה מתקשר לחברה לשאול מה שלומי,והיא מחרטטת שבסדר...למרות שכל לילה אני בוכה לה שנמאס לי.ואני רוצה לשתף אותו.ובמיוחד עכשיו עם כל הסיירות של השירות לאומי האלה,שכל הזמן הוא היה אומר לי "את לא תתקבלי????בחיים.אחרי כל ראיון אני בטוח שתתקשרי אליי שמחה וצוהלת ותגידי שהתקבלת..בטוח.."

ואני יוצאת.שמחה וצוהלת.ורוצה להתקשר.ואסור.ויושבת ובוכה.והבנות לא מבינוץ

"מתוקה,מה קרה? אמרת שהיה ראיון טוב דווקא.." ואין מה להסביר,ואלו אפילו לא חברות...ואין מה להגיד.רק לבכות.

הקב'ה,איזה נסיונות.

אני מקווה שבע'ה אני אזכה לבנות איתו את הבית שלי ובזכות כל הדמעות האלה הקב'ה ישלם לנו שכר בבריכה בחצר...

לא כיף.ה'.לא כיף.