בעיות שירים יעוץ ופילוסופיה

הייי, בימים האחרונים חשבתי יותר על הבלוג שלי , ועל הדרך בה אני כותבת בו (לא שאני מנוסה כבר הרבה זמן איתו...)

והגעתי למסקנה שאני לא מקיימת, או יותר נכון, הבלוג לא מביא לתוצאה שלשמה פתחתי בלוג.

אני לא יגזים, ברור שזה כיף כל העניין -, אבל בכל זאת:

אני פתחתי בלוג בשביל להיות מי שאני, כי אני מרגישה חסומה, שאף אחד לא יודע באמת מי אני, שאני לא מתבטאת בחופשיות, אלא הכל זה הצגה! הצגה אחת גדולה עם המון תפאורה ושחקן יחיד.

וזה לא שאני מסוג הבנות שעושה פוזות ושטויות, אני אומרת את דעותי ברבים, וגם נאבקת עליהם, ובכל זאת- יש כ"כ הרבה גוונים באישות שלי עד שנדמה לי כי אני לא יודעת מיזו אניבאמת , מה ההתנהגות האמיתית שלי. (דרך אגב, יוצא לי שכאילו אני משמשת פסיכולוגית לחברות שלי, מה שאני עונה להן על הבעיה הזו, שלדעתי הרבה אנשים חווים אותה, ממש לא עוזר לי...זה מזכיר את הקטע שהילדים של הפסיכולוגים הם הילדים הכי מסכנים, אבסורד)

אז בואו נחזור לנקודת ההתחלה- הבלוג נפתח כדאי שאני אהיה אמיתית, אפילו שלא ידוע בעצם מזה ה"אמיתיות" שלי.

ואז כתבתי, ונורא נורא נהנתי לקבל תגובות, אבל אחרי הפוסט האחרון הייתה לי הרגשה, שהינה! זה עוד פעם קורה, בגלל שאני כאילו בבלוג מציגה את עצמי בפני אחרים, יוצאים ממני אותם דברים שיוצאים לי במציאות, ובכך לא שיניתי כלום!

אולי טיפונת התקרבתי לגילוי עצמי אבל בכל פעם שעניתי לתגובה או משו המשכתי תמשחק הזה שכל אחד בעצם עושה ואם  הוא יהיה כנה עם עצמו יודה בכך. שכתבתי  בזמן האחרון חשבתי איך לכתוב את זה יפה, שימצא חן. ואולי זה בדיוק העניין!! (וואו, גם אם אפחד לא קורא את זה, לפחות הבנתי משו בעצמי)זה לא שזה הצגות, זה פשוט שמאז ומתמיד היה לי צורך לרצות את כולם ולמצוא חן בעד כולם. אם אמרתי שיש איזה תוכנית מצחיקה ואמא שלי ראתה תתוכנית  ולא צחקה ולא התרשמה כל הזמן הייתי צריכה להגן על התוכנית, שאני לא אפגע.

אז ביומן האישי שלי, שאני כותבת ביד, אין לי סיבה לחשוב שאני עושה הצגה מילא אפאחד לא קורא אותו. ולכן, החלטתי שהזנחתי קצת את היומן ה"אמיתי" שלי, ובלי לפגוע בכל אוהבי האינטרנט ובבעלי הבלוגים, אני מכריזה- ש... טוב  בוא נפיג תמתח ,הגענו לקטע המלומדרמטי, ולכן אני ארד מהעץ הגבוה שעליתי עליו, אני יבקר מידי פעם, זה לא שאני נוטשת את בלוגי החמדמד, פשוט זה  היה משו בחיים שאניי צכה לעבור והוכיח לי כמה דברים. 

ואתם יודעים משו, בניגוד לשאר הפוסטים- כאן אנילא כ:"כ יעלב אם אני יגלה שאף אחד לא הגיב, כי כאן באמת אמרתי משו נכון והבנתי כמה דברים על עצמי שיכול להיות שלא אוכל להביע בכתב. יש לי תחושה שאני אחזור לכתוב בבלוג בזמן הקרוב ואנסה להפתח  כמה שיותר. נכון שאמרתי שאני אסבול פחות אם לא יהיו תגובות הפעם, אבל זה תמיד מעודד אז תגיבו, השחקנית והמונולוג...:)

שוב.

אתם לא יודעים כמה זה פוגע,

אתם לא יודעים איך זה שובר

אני באמת משתדלת, רוצה

אני באמת מנסה להיות יותר טובה.

מתי שתהיה לי הזדמנות להוכיח

מתי שהכאב קצת יקהה

אולי אוכל לשכוח את מה שחלף,

אולי אוכל לבלוע, להאמין בהתחלה.

אבל כרגע אני רוצה לבכות

זה לא משנה את ההמשך

כי כמו תמיד, אני מכירה את הסוף

כי כמו תמיד, אני שוב מרגישה לא בסדר.

כבר חזרנו כ"כ הרבה,

כבר שיננו את אותה מחזוריות

שוב אני נופלת וקמה

שוב, אבל הכל מהתחלה.

עכשיו שכתבתי כאן תשיר אני לא מסכימה לו ממש מתנגדת, אבל ככה זה, באותו רגע שנפלתי לא ראיתי את האור כמו עכשיו. תגיבו .