אני צריכה להתמודד עם האמת.
כל החברות שלי
[ששונאות אותי גם]
חושבות גם..
שאני איזה אימו שחותכת וורידים.
אני לא.
גם אני מתגעגעת.
להכל.
לתקופה שלא היה לי חרא.
שהייתי יכולה לדבר בחופשיות..
ושמישו - לפחות אחד יבין אותי.
אני עדיין שומעת את אותם השירים..
הם מזכרים לי אותה
הם מזכירים לי אותך.
איך צחקנו, איך בכינו, איך השתגענו
ואז
איך נפרדנו, איך רבנו.
הפעם זה ההפך -
לכל שיר יש התחלה טובה
אך נגמר רע.
כי בסוף של כל שיר - אני נזכרת.
אני נזכרת
שאין דרך חזרה..
או שיש..?
אין.
הייתי מטומטמת.. שנאתי את עצמי.
בנאדם לא יכול להשתנות כלכך מהר.
אבל זה קרה.
השתניתי.
אבל אני לבד - בצדק.
3>
עדידה
כינוי:
-AdidA-
בבלוג זה
בכל הבלוגים
