בצילומים, הייתי צריכה להביא תמונה לשנו, במסגרת ולזרוק אותה על החול.

תוך כדאי צילום, אני זורקת את התמונה, והיא נשברת.

זרקתי אותה על חול והיא נשברה.

היא נשברה בול במקום שבו השפתיים שלך נוגעות בלחי שלי.

יש שם חור,וכל הזכוכית סדוקה ושבורה.

ומה שעוד יותר מוזר זה שחשבתי עליו כל היום...בערך...

זה משגע אותי...

לא בעצם משהו אחר משגע אותי;

הוא שם, הוא עסוק או לא?

הוא כן חושב עליי כמו שאני חושבת עליו?

כי מה שהוא אומר לי לא תואם את מה שאני רואה.

מבולבל? ממה?..אני המבולבלת פה.

מה כבר קרה, שהוא לא מתקשר?

קורע אותי מבפנים.

מה עוד קורע אותי מבפנים?

זה הרצון העז להיות קרובה לעור החם שלו,

להתסכל לעיניים הגדולות שלו, שפקוחות ופשוט בוהות בי

'יפה שלי'-'חרטא'-'תפסיקי ורוניקה!'

הרצון לראות את השם שלך מרצד על מסך הטלפון שלי,בלי סיבה מיוחדת

השמחה שאני מרגישה,ממכרת...

אבל מה באמת אני  מרגישה?

זה שאני לא יכולה ככה יותר, לא יכולה יותר לעשות את זה לך

אני מרגישה נורא

'אני אגיע להחלטה בקרוב'-זה משהו שאמרתי לא לך.

אתה מרגיש שמשהו שונה,ואתה מבקש ממני שוב ושוב להתשנות בחזרה...

'יש לי רגשות אבל אני מבולבלת...'-עוד משהו שאמרתי, אבל לא לך...

"בואי נעזוב הכל,נשתה ונברח...

קחי הכל בקלות, זה לא מסובך"

אמרתי שרציתי לשתות אתמול.

אמרת לי שאתה לא מרשה לי לשתות

עניתי לך שאני פשוט רוצה לברוח מבעיות, כי מוזיקה לריקוד לא היה

שאלת איזה בעיות יש לי,

לא עניתי.

אחרי ששאלת שוב עניתי שמלחץ.

לא עניתי לשאלה שלך איזה לחץ, כי אני לא יכולה לשקר לך, לא בסדר גודל כזה...

אני לא יכולה לענות לך על כל השאלות, לענות לך על כל הבקשות.

הלוואי,הלוואי והכל הכל היה אחרת.