לבשתי את הסקיני וגופייה ויצאתי לשתות.

שתיתי כל כך הרבה רק בשביל להוציא את מה שאכלתי.

מצד אחד הרגשתי טוב,כי הוצאת את הרעל מהגוף

אבל מצד שני זאת לא הדרך שלי לרזות.

אני מרגישה חרא מיום ליום.

הו הנה את שמנה,בואי תתקרבי יש לי מה להראות לך.

רואה הבאתי לך מראה גדולה,כדי שתסתכלי שאפילו יצור גדול כמוך לא נכנס במראה כזאת גדולה.

ואחרי שתקלטי את זה טוב תוכלי לרוץ לשירותים להקיא את הנשמה.

אבל לא רצת כי ידעת,ידעת שזה לא הפיתרון.

אבל המוח אומר משהו אחר,איך את יכולה לחיות ככה?

כל יום על ספירת קולוריות,וויתרת על כל כך הרבה דברים.האוכל שפעם היה רק בשביל לא להיות רעבה נהפך לאויב גדול.את נגעלת מלהכניס את הרעל הזה לפיך.

אבל את חייבת ,פשוט חייבת הרי את לא מתכוונת להיות כמו אותן הבנות.

אותן הבנות שבחורות את זה בדרך הקלה.

את חזקה,אני יודעת שאת כן.חייתי בתוכך כבר 16 שנה.

החברות ממשיכות להגיד לך שאת מטומטמת אבל את לא שומעת אותן את שומעת רק אותי.

וכשאני אומרת לך שאת זה לא תכניסי לפה,את כמו ילדה טובה יושבת ואומרת "לא תודה,דיאטה".

וכשהבטן מתחילה לקרקר את יודעת שהיום,אולי היום הורדת משהו שלא הכנסת כלום לפה.

אבל האושר הזה נעלם לו תוך דקות,כי את כבר לא זוכרת איך זה לחיות.

תקחי מים,תחליפי את זה באוכל. את לא זוכרת כבר מה הטעם של האוכל של אמא.

את לא זוכרת מתי אמא חייכה בפעם האחרונה והייתה גאה בך.

כי הרסת את הרסת הכל.

נכון שהחולצה על אחותך נראת נפלאה? הוו זאת לא אותה חולצה שרצית לקנות אחרי שתרזי קצת?

ותסתכלי על הרגליים הרזות האלה,כמה כיף לה שהיא לא צריכה לחוות מה שאת חווה.

"תקחי את עצמך בידיים ותחזרי לחיים שיו לך,את לא אחת כזאת" את ממשיכה להגיד לעצמך.

אבל זה יותר חזק ממך.