"שנינו יחד, תחת מטריה אחת.... החיים יפים"

אני רק רוצה לציין לפני שאני כותבת כל דבר, שהדברים שאני כותבת פה מתייחסים אך ורק לקומץ האוהדים (למרות שבכנות אומר שאני בספק גדול אם המילה 'קומץ' שכתובה בעיתונים מתאימה לתיאור ולמצב עצמו) שהתפרע במשחק של בית"ר

נגד מכבי חיפה בדקת הדומיה ליצחק רבין ז"ל.

כבר יומיים שאני מנסה להחליט מה לכתוב.

קודם ברית המילה של השטן,

אח"כ מסע התעמולה הלא דיסקרטי שנוהל בעקבותיו.

ואח"כ, אם זה לא מספיק, מפגן תעמולה חושפני, חוצפן ומזעזע

של לא אחרים מאוהדי בית"ר ירושלים בכדורגל,

שכל קשר בינם כרגע לבין המקרה הוא הזוי בהחלט.

אני בספק אם מישהו מהם בכלל יודע ולו דבר על תרומתו של רבין למדינת ישראל.

כל מה שהם יודעים לברבר בילדותיות מוחלטת, בבורות, קלות דעת ודיסלקטיות לשמה זה

"אני שונא ערבים".

קשה לי לתאר את הגיחוך והציניות שחשתי כשפתחתי היום את

העיתון וגיליתי שכתב ידיעות אחרונות ומערכת ידיעות אחרונות שלמה גוייסה כדי

לראיין, בשיא הרצינות, את חבורת הקופים מטדי.

כשקראתי מה היה להם להגיד, כבר פחות צחקתי.

"מה, לא יכולים לחייב אותנו"

"מה, זכותנו לשרוק בוז"

"אני שונא ערבים"

זהו?

לא ייאמן למה נהפכנו.

יותר מזה, לא ייאמן מי חי בקרבנו.

   'מילא' לא הייתם עומדים בדקת הדומייה, אבל אתם שרקתם בוז.

למען השם, לאדם שנרצח. עזבו דעות, עזבו פוליטיקה, עזבו את פועלו המדהים של האיש,

האדם נרצח.

זה מחלחל לכם איפהשהו בתודעה?

או שגם בשביל זה צריך להזעיק מוקדי שירות לעזרה וסיוע לנכים?

   'מילא' שרקתם בוז, אבל אתם היללתם וקראתם בשמו של הרוצח.

לא יכולה להסביר במילים את המשמעות של הדבר הזה.

נראה לי שבין הפעמים היחידות שבהן אני פשוט נתקעת.

פשוט המילה רוצח ויגאל עמיר מעוררות בי את כל התחושות שלפעמים אני חושבת שיכולות להפיל אותי מהרגליים כמעט.

בושה וחרפה.

לחשוב שבמדינה דמוקרטית לא טרייה

בני העם מכלים אחד את השני, ואם זה לא מספיק הם גם רוקדים על הקברים.

לחשוב שבמדינה שמתיימרת להיות כל כך נאורה בגיבוש ובאחדות שלה

האדם הממוצע הפשוט לא יודע להעריך ראש ממשלה, לא יודע להעריך מגעים לשלום, לא יודע להעריך את התרומה ואת זה שבזכות כל כך הרבה אנשים הוא יכול ללכת ולקנות את הכרטיס שיכניס אותו לעוד משחק כדורגל בשלום.

אנשים במדינה הזו חושבים שהם קיימים ונמצאים כאן בזכות, ולא בחובה.

ומה כבר ביקשו מהם?

לעמוד דקת דומייה? לסתום את הפה ל60 שניות שלמות ולעבור הלאה?

אף אחד לא דורש תרבות. וזה מה שיוצא מכך.

קלות הדעת, האכזריות, הניתוק חסר התקדים מהמורשת

כל אלו התפתחו מתפתחים ועוד ימשיכו להתפתח בקרבנו עד שמישהו יעשה משהו למען השם.

כל ההמולה התקשורתית סביב בית"ר,

ובתור אחת שאוהדת את מכבי חיפה כבר שנים רבות ונמצאת בתוך ההווי הסתום הזה של הכדורגל הישראלי,

תנו לי להבטיח לכם שהעניין יסתיים בשני משחקי רדיוס ואולי הפחתה של שתי נקודות.

זה לא יעלה להם בכסף, המועדון מפוצץ בכסף בזכות הדיקטטור בדמות הארנב ארקדי גאיידמק.

זה לא יעלה להם בבריאות, שכן עונש כל כך מגוחך לא ראוי אפילו להיזכר בשום כלי תקשורת.

זה בטח שלא יעלה להם באליפות אם תבוא.

אז במה זה יעלה להם בעצם?

מי יפיק את הלקח ולעזאזל מתי?

אם לא די בהתנהגות פרועה של אוהדים רפי שכל,

הרי לכם גם נשיא מועדון שמתבטא בצורות יוצאות מן הכלל בכלי התקשורת, אך ורק כדי לקבל מעט יותר הלל מאוהדי קבוצתו.

הגענו למצב ששחקני הקבוצה עצמה, הסגל שלה מתבטא בחריפות נגד העניין,

אבל הנשיא? לא, אותו אתם תחפשו בסיבוב.

הצדקות מכאן ועד להודעה חדשה.

של מי האשמה? של מארגני המשחק,

הם לא היו צריכים להכניס את דקת הדומייה ולבקש מאוהדי בית"ר לעמוד.

אז ברור, כל עוד יש הצדקה לבהמתיות אז הכל בסדר.

הליצן גאיידמק מעז לפנות לתקשורת בתירוץ עלוב כל כך

לזרוק את האשמה של מארגני המשחק

ולא להזכיר ולו בקמצוץ את ההתפרעות והאכזריות וחוסר האנושיות של אוהדיו.

דקת הדומייה הזו היא משהו שנהוג מאז הירצחו של יצחק רבין ז"ל,

והנה פתאם מגיע ליצן החצר ורוצה לשנות זאת, אבל מה, בו בזמן הוא מקפיד להתראיין ולצייר עצמו כיהודי טוב.

בטח, הוא עוזר, הוא תורם, הוא מציל, הוא גואל

אבל כשמגיע זמן האמת

הוא יורק בפרצוף למורשת ישראל, לזכרו של אדם, לכבודם של משפחתו, לרגשותיהם של אלפי אזרחי ישראל.

בושה שיש לנו אדם כזה בכדורגל,

כבר היו התפרעויות של קבוצות בעבר.

לא חסר..אפילו למכבי חיפה, הסיפור עם אמיר רנד שנפצע במשחק האליפות שבו פרצו אוהדים למגרש.

אבל בכולם, ללא יוצא מן הכלל,

לא ניתנה לגיטימציה ע"י נשיא המועדון או חלק מסגלו למקרה.

תמיד גינו את המקרה בכל תוקף, תמיד קיבלו את החומרה שבמעשים.

אבל אצל הליצן גאידמק אין חרטות, אין נפילות, חס וחלילה שיהיו תקלות,

אצלו הכל מושלם,

ומזל שיש את מי להאשים.

ליצן.

קשה לי עם זכרו של יצחק רבין ז"ל השנה.

קשה לי כי אני מרגישה שאם הוא צופה בנו ממקום כל שהוא,

הוא ודאי עצם כבר מזמן את עיניו חזרה.

מהבושה, מהכאב,

אחוזים לא מעטים של מדינה שכל כך אהב תומכת ברוצחו.

הרוצח מביא ילדים לעולם, הוא עדיין לא מתחרט על הרצח.

הרוצח מועל את בנו, הוא עדיין לא מתחרט על הרצח.

בני משפחתו ואורחיו מגיעים לטקס ברית המילה של בנו בכלא שהפך לאולם שמחות, והוא עדיין, אף אחד מהם, לא מתחרטים על הרצח.

קשה לי לחיות במדינה שנותנת לגיטימציה לרוצח שפל ונתעב ולמסע הציניות שלו לאורך כל הדרך.

קשה לי לחשוב על רגעי האושר שלו כי זה עולה לי בדמים.

יצחק רבין ז"ל השאיר אחריו יתומים ולמרבה הציניות יגאל עמיר יימח שמו חובק עכשיו ילדים טריים.

נדמה שרק כאן קשה לאנשים כל כך לשמור על אחדות מול עניין שהוא בגדר מובן מאליו.

לתמוך ברצח? ראש ממשלה?

איזה מן קהילה בכל העולם שמעה כדבר הזה?

אסור לתת יד לאנשים כאלה. אני לא יכולה לחשוב על עונש

שיהיה ראוי מספיק וישכך את הכאב עבור אוהדי בית"ר והקבוצה,

אבל אני מפצירה בהתאחדות לכדורגל שיגייסו את מיטב המוחות שלהם ואת מיטב הזעם המוצדק והיד המרסנת,

בשביל למצוא אחד כזה.

ולכל החכמולוגים שבמקרה נכנסו לי לבלוג ורוצים להגיב לזכות קומץ אוהדי בית"ר יימח שמם,

תחסכו ממני את זה.

אני בדרך כלל מאד ליברלית ובעד דיונים של בעד ונגד וחופש הבעת הדעה,

אבל הפסים האדומים של הדמוקרטיה לא הודגשו מספיק.

והציניים ועלובי הנפש, לצערי, משתמשים בעובדה זו וצוחקים כל הדרך אל הפרס.

פשוט בושה.