"שנינו יחד, תחת מטריה אחת.... החיים יפים"
|
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
פברואר 2008
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | 1 | 2 | | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | |
הבלוג חבר בטבעות: | 2/2008
להיפרד כשחשוב
האינדיקטור הכי משמעותי למשהו אמיתי עם הבנאדם שעזב זה ההרגשה הזו שהכל פתאם קרה. בשניה, בדקה.
כל הדברים הרעים התנקזו לי ברגע הזה שקמנו ביחד שלשום בבקר והייתי צריכה להגיד לך שלום ולעזור לך להיזכר איך קושרים נעליים צבאיות.
כבר היינו לחוד כשהיית בטירונות, והיינו לחוד בכלל.. אבל לזה היה טעם שונה.
אולי מעצם המילה שונה. כי מעכשיו ברור לי שהכל כבר יהיה שונה...
אתה בקורס ועד שתסיים את החמישה שבועות המייגעים אני כבר אתחיל טירונות.. ומשם כבר הכל מעורפל. ואנחנו יכולים לקחת מיליון רגילות ביחד אבל זה עדיין לא ירגיש לי ולא ימחזר את הביחד האינסופי הזה שבנינו לנו בחצי שנה הזאת.
ובאמת...באותה שניה שהתעוררתי לידך בבקר הרגשתי מן מועקה כזאתי. כשראיתי אותך לובש את המדים הרגשתי כאילו היא נצחה.
אני כל כך רוצה שנהיה מהזוגות האלה שגם מתפתחים מעבר ליחסים בינהם, בונים את עצמם בעולם הגדול וחוזרים בסוף היום זה לזרועות זו.
אבל הפרידות היומיומיות הרגילות לכאורה האלו, מרגישות לי כמו הורסות את בניין הקוביות הכל-כך גדול הזה שהתאמצנו ובנינו בעולם הפרטי שלנו.
לא יעזור כלום, אני בחיים לא אתרגל לומר לך שלום. אפילו לא "להתראות" או "נפגש". כי אתה לא דמות מקרית בחיים שלי ושלא כמו בעבר, אתה לא הולוגרמה שבונה את עצמה ונעלמת עם הרוח או בשבריר שניה.
אתה כמו עצם בגוף. אתה כל העצמות שלי בגוף והסידן שבונה אותן. פשוט כבר לא נוח לי עם אפאחד כמו שנוח לי איתך. הרגשת הבטחון והחופשיות איתך היא ממכרת, היא שלנו והיא לא יכולה להעתיק את עצמה ליחסים אחרים.
אני יודעת שצבא זה לא סוף העולם. אף פעם לא התיימרתי להכיר את סוף העולם הזה, לא בדמותו ולא בזמן שיגיע.
אני יודעת שקשיים בונים, געגוע בונה, נדמה שכבר למדתי מהכל. אבל אני לא מתרגשת מהשינוי הזה, עם כמה שאני מתרגשת מהגיוס.
איכשהו, הרצון שלי להיות איתך משתק לי את המערכות ומוריד את הוילון על כך המערכה הזו.
אני כל פעם בהרגשה שאני רוצה לקחת אותך איתי, ומרוב ההרגל אני כבר באמת לא יודעת איפה לקבור את הילדה הקטנה הזו שבי שרק רוצה ורוצה ורוצה.
אני יודעת ששום דבר לא יפרק את זה.
זה פשוט ברור לי, בלי שום סיבה. כי אני לא יכולה לחשוב על משהו אחד שיפרוץ את הבית הקטן שלנו שבנינו.
וזה פשוט ברור לי...זה כבר מעבר לאהבה.
ומחר אני הולכת לאסוף אותך כשאתה חוזר לסופ"ש מהקורס... שומדבר לא יוכל לקחת לי את הרגע המאושר הזה.
זה פשוט מדהים איך אנחנו חיים בין אושר לתסכול. כי יום אחרי זה אתה כבר תארוז תיק חדש...
אני לא רוצה להיות מהבנות הדבק האלה שלא יכולות להרפות מהחבר שלהן גם כשהוא בשירותים, אבל בתקופה הקרובה אני בהחלט אצטרך פטיש וגרזן כדי לשבור ולנפץ את כל חומות הגעגוע שיציבו ביננו.
יום אהבה שמח, אהוב שלי.
| |
| כינוי:
NeverAgain בת: 36 תמונה |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
