המכתב הזה, המשפטים הללו... חלילה שהיו לניסיון להחזיר אותך אליי שוב או סתם להטריד אותך. מעניין איך זה שאני עושה את זה כל פעם מחדש, עוזרת לאנשים לעזוב אותי, מקלה עליהם. אבל אתה מיוחד, אתה מבין? תבין כי אין לי דרך להסביר למה אני רוצה אותך לצידי. נוח לי איתך, מבין האנשים הבודדים שנוח לי איתם ושאני מרשה לעצמי להשתטות ולהיות באמת אני, אותנטיות מושלמת וחשופה. הדבר היפה יותר הוא גם שאתה אוהב את השטויות שלי. לא חסרים לי חברים, חסרים לי ג'פים קטנים עם מוהיקנים, עצלנים כאלה חמומי מוח שמחקים אותי בצורה הכי מוצלחת, כאלה שסולחים לי על מי שאני ומצליחים להצחיק אותי כל פעם.

אתה עוד תשכח אותי, אבל למה למהר? השכחה הזאת שלך מאוד מאולצת ומלאכותית, יקח לך זמן ובזמן הזה תעלמנה הנוחות, ההרגשות, הרגשות. אני אשנא אותך.  ישבנו ואמרת לי שדי לך, ולא די לי, אבל מאחר ואין לי מקום במשוואה הזאת פשוט הלכת. אתה יודע שנשארתי על הספה עם לב שבור מספר דקות אחרי שהלכת? הייתי נשארת גם שעה מבלי לשים לב אם לא היה מתקשר אליי המפקד לחזור למשרד.

אז לך, אני לא מי שתמנע ממך יותר, רק כי הגעתי להבנה בזמן האחרון שדברים היו יכולים להיראות אחרת אם היה חשוב, אבל דקה, עדיין לא הספקתי לתת לך מתנה ליום ההולדת, מתנה שיכולה הייתה להיות מזכרת חמוצה- מתוקה לחברות שלנו.

דקה, כי לא הספקתי להגיד מילים חשובות.

לרוב דיברתי על כמה שיכאב לי וכואב לי מהניתוק היזום והמכוון הזה ותכלס, חלאס באמת לשים את עצמי במרכז. לא?

חשוב לי שתדע שהתקופה האחרונה, הייתה הכי יפה שלי ולא בגלל שאני מוצאת הנאה בחיזור ותשומת לב של לב כואב, התקופה הבלתי נסבלת מבחינתך הייתה בעבורי מאוד חשובה ונחוצה אם בשביל להקפיא את המאוחר, לעכל את המתרחש או להתקרב אלייך קצת יותר – כדי שיהיה לך קשה לעזוב. אשליה, אבל היה כיף באותו זמן. תכחיש? חשוב לי שתדע שהסיבה שבחרתי שלא להיות בזוגיות היא לא בגללך. בחודשיים בלחץ הללו, כשהיינו יחד ועטפת אותי חום ואהבה, יחס ומבטים מלאי תשוקה היית הכי מדהים בעולם, היית גבר – במלוא מובן המילה. אני לא שוכחת את הימים שעמדת חזק לידי ותמכת בי [וגם חיקית אותי וצחקת עליי, "אין לי חבריייםםם"]. הייתי במקום כזה שיכולתי להרשות לעצמי ליפול, כי הייתה שם רשת ביטחון, היה שם אותך. חושב ששכחתי איך הנחת בהבנה סבלנית לדברים להתגלגל בקצב שלי? אני כבר מתחרטת שסירבתי לקשר שכזה, יש לך המון מה להציע.

ג'ף, על אף כל אלו, החלטתי "שלא", ואתה החלטת "שלא" משלך וזה עומד כאן בנינו, מותיר בי צלקת שלא ממש מעניין לכתוב עליה כרגע, ומותיר בך איזה שהוא כתם. אני רוצה לבקש ממך לא להשתנות, לשמור על אופטימיות, לנשום עמוק לפני שהזעם מתפרץ, ולא מספיקה רק נשימה אחת. לא, ג'וני, גם לא שתיים.  תדע סובלנות כלפי טיפשים או חוסר משמעות, אחריות כלפיי המצתים שלך ובכלל, לא תזיק קצת חריצות לבטלה שאינה יודעת שובע אצלך.

נחזור לרצינות, אחרי הכל ויותר מהכל – אל תשתנה. אלא כדי לשפר את עצמך כבנאדם. תאהב שוב. אתה רחפני, בלשון המעטה אז אני לא דואגת להנאות ולבילויים שלך, אתה הרי לא בנאדם סובל. איתי או בלעדיי, אני לא באמת אשנא אותך. בחייאת זומזום.. אלא אם כן תכניס לי עוד פעם אצבע לפיהוק או תירדם לי בזמן שאנ.... אתה עוד קורא בכלל?

לא הייתי צריכה לסמוך עלייך, הייתה תחושה שזה יגמר ברגע שתשתחרר, זה הפתיע הרבה לפני. עברתי לא מעט דחיות בחיים ואתה יודע מה אני חושבת על זה, אתה לא חזק כמו שאתה מאמין שאתה. אם היית יודע לשים רגשות בצד, אהובייך היו לצידך לאורך כל הדרך. היו נשארים אהובים בצורה הכי תמימה וטהורה וכנה.

די לך? לך.

שנייה..תישאר..