נמאס לי כל הזמן מחוסר הוודאות הזאת..
ושוב פעם אותו בלבול מחדש, שאני כבר לא יודעת מה לעשות עם עצמי באותו רגע.
דווקא חשבתי שהפעם הכל יהיה שונה, שסופסוף הכל יהיה לי ברור,
אבל אני מוצאת את עצמי שוב באותו המצב, נמצאת איתו ולא יודעת מה להגיד.
הוא שואל אותי משהו ואני פשוט שותקת.
לא יודעת מה לענות לו... לא יודעת מה התשובה בכלל אצלי.
הוא רוצה להתקדם בקשר שלנו, ואני שותקת.
היה לי ברור כל הזמן הזה שבשלב מסויים זה יגיע, וכלכך פחדתי מזה.
אני לא יודעת למה אני לא רוצה, אבל מה שבטוח זה שאני לא רוצה,
ואני הבטחתי לעצמי תמיד שאני אעשה את הדברים בקצב שלי, ורק שאני רוצה..
אנחנו שוכבים מחובקים, והדמעות כבר מאיימות לצאת...
באותו רגע רק בא לי ללכת משם, ורק כמה דקות לפני זה היה כלכך טוב...
ואז הוא מתנצל ואומר סליחה שהוא בלבל אותי, ושהוא לא התכוון....
ואני יודעת שהוא לא התכוון, אבל זה מה שיצא.
כל הזמן התירוץ שלו היה שעכשיו הוא לא יהיה כמה ימים, ושהוא יתגעגע אליי,
ושנורא בא לו שניקח את העניינים קדימה... ומה אני אגיד לו?
אז אני שותקת, והוא שואל שוב ושוב, אולי הוא חושב שלא שמעתי.
אבל אני שמעתי, ואני פשוט לא עונה כי אין לי מה לענות..
אני לא יכולה כבר להגיד לו לא, אבל אני גם לא אגיד לו כן.
אולי דווקא עכשיו המרחק הזה לכמה ימים יעשה לנו טוב, אולי זה יסדיר את הבלבול.
בכל מקרה, אם זה ימשיך ככה זה כנראה יצטרך להיגמר,
כי למרות שאני אוהבת אותו, בשלב מסויים אני לא אוכל להתמודד עם זה יותר.
וגם הוא לא... אני בטוחה. בשלב מסויים לא יספיק לו רק שאנחנו אוהבים אחד את השני.
הבעיה היא שאני לא יכולה איתו, אבל גם לא יכולה בלעדיו...
כשכתבתי בפוסט הקודם את מה שכתבתי, נורא רציתי להיפרד ממנו באותו הרגע.
אחרי כמה זמן קראתי את זה, ולא הבנתי בכלל איך רציתי, כי אני אוהבת אותו כלכך,
אבל כשאני קוראת את זה עכשיו שוב אני מבינה למה...
כל הזמן הרגשות האלה מתערבבים, פעם אני רוצה ופעם לא, ואני לא יכולה עם זה כבר...
טוב בכל מקרה, חפרתי מספיק. מה שאני מקווה בנתיים זה שהמרחק יעשה לנו טוב..
עד לפעם הבאה, דנה בננה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
*דנה בננה*