שיחות עם הנפש

אבא יקר

טוב. ברור. אני בוכה. דמעות בעיניים. זה מצב די שגרתי אצלי

מה שלומך אתה? אתה עצוב? שמח?  מי אתה בכלל?

לא יודעת מה לכתוב לך

קשה לי לכתוב לך

אני לא מכירה אותך כל כך

רק יודעת שאתה אבא שלי

מה זה אומר?  אני באמת לא יודעת

עצוב לי אבא

אני מנסה שיהיה לי שמח אבל לא יודעת איך

אין לי חשק לעשות כלום

צחוק של אנשים נראה לי מזויף, לא אמיתי

בשביל מה חיים בכלל?

כן. אני יודעת. מלים מאוד קשות

אבל ככה זה אצלי

בתוכו , עמוק בפנים, אני לא מבינה על מה כל המהומה

עוד יום, ועוד יום

ומה משתנה בדיוק?

אין לי מושג

כמה עצבות, כמה מלנכוליות

מה גרם לכל זה?

למה יצאתי ככה?

ולמה אף אחד לא מבין אותי באמת?

אפילו X לא מבין אותי

חשבתי שכן

כשנפגשנו הוא ידע לקרוא אותי

חשבתי שיבין עד הסוף

חשבתי שיקבל בהבנה את החוסר חשק שלי לעשות דברים

במקום זה הוא מטיח בי שאני לא מביאה לקשר כלום

שאין לי חברים

שאין לי רצונות

יופי

כאילו הוא מגלה לי את אמריקה

אני יודעת את זה

מה הוא רוצה שאני אעשה?

אם הייתי יכולה לעשות משהו, הייתי עושה כבר

אבל אין לי את הכוח והמשאבים לעשות

אז מה אני אמורה לעשות עכשיו?

להתגרש גם מX?

כי אם אני עושה את זה אז זהו

יותר אני לא מתחתנת

בשביל מה להתחתן

אני יותר ויותר מבינה שלא הייתי צריכה להתחתן

בן אדם כמוני לא יכול לחיות עם עוד בן אדם

כי אני לא יכולה לקיים מערכת יחסים נורמלית

אלא אם כן אכיר בן אדם שהוא במצב דומה לשלי

היה דווקא אחד כזה

מיכאל

שלא רצה מחויבות ורצה את השקט שלו

הוא היה נראה לי מוזר מדי

אוף

הסתבכתי לגמרי

אני אוהבת את X, לא?

אבל איך אוכל להמשיך לחיות עם מישהו שרוצה שאשתנה?

יודע מה אבא?

לא רוצה להשתנות

זאת אומרת רוצה להיות אני,  פלוס אומץ ואנרגיה

אהבת אותי?

הצלחת לאהוב אותי?

הצלחת להכיר אותי בכלל?

נדמה לי שלא נתתי לך להתקרב אלי

אולי נעלבת?

נראה לי שנעלבת ממני

כי אתה כל כך רגיש

ואני לא פניתי אלייך

סליחה אבא'לה שלא פניתי אלייך

סליחה גם לך

סליחה

איזה פספוס

יכולתי לזכות באבא נדיר

ואולי לקבל ממנו קצת כוח ואנרגיות כדי לשרוד בעולם הזה

מה לעשות עכשיו אבא?

איך אני מרימה את עצמי למעלה?

איך אני יכולה לחיות בעולם הזה?

אני חייבת לעשות את זה

הילדים שלי זקוקים לאמא חיונית, חייכנית ואוהבת

אני זקוקה לקצת שמחת חיים

אם הייתי לבד בעולם,

גרושה , לבד, בדירה שלי בתל אביב

לא הייתה בעיה

אבל גדלתי מאז

ואספתי סביבי כמה אנשים יקרים

ואני לא יכולה להיות אגואיסטית

אז מה אני עושה עכשיו?

איזו נוסטלגיה.....

פרט חשוב מאוד אם כי רדוד...נראית טוב מאוד אבל נרתעת מלפרסם תמונה שלי. פחדנית? לא נראה לי. די הגיוני, לא? בחורה. נו זה ברור,  אבל איך אפשר להתחיל אחרת?בוהה כבר כמה דקות טובות מול המסך ומנסה לנסח לכם ולעצמי תשובה הולמת וכנה.כנות. שם המשחק. המפתח להצלחה .כנות עם עצמך קודם כל. בלי זה הרי שהחיים שגם ככה הם משחק פוקר אינסופי יהיו מאוד רדודים, מאוד חיצוניים, מאוד מלאכותיים.אז איפה הייתי? כנות. בחורה כנה.יודעת מה עושה לה טוב, ויודעת לשחרר כשדברים מתחילים להעיק ולהציק.סקסית. לכתוב את זה? לא יומרני מדי? כנראה שלא.כי דיברתי על כנות ולכן אמשיך.אוהבת לבדוק גבולות. לא להישאר במקום אחד מקובע.חברים טובים- יש אבל לא הרבה. לא מאמינה שאחד יכול לאסוף סביבו הרבה אנשים ולהעניק להם את כל האנרגיות הנחוצות.אין מספיק אנרגיה שכזו.קצת ביישנית, קצת מופנמת, קצת מכל דבר.אוהבת לצאת לשתות עם חברים טובים, לרקוד, להשתחרר ולפעמים לשבת בבית עם נרות, קטורות ומוסיקה הודית מרגיעה.סתם ככה. מכורבלת על הספה.יש עוד מלא, נראה לי שלעת עתה נוצרה לה איזושהיא דמות ברקע...

"אני צריכה להיות ממש עצובה כדי שיהיה לי מה לכתוב על זה" - זו המחשבה הראשונה שעלתה במוחי.

אבל זה לא מדוייק...

בואי נחשוב שנייה...

הריקנות שלי...

המחסור העצום בחברות.

אני לא בן אדם רגיל שיש לו הרבה חברים.

אולי אין לי הרבה חברים כי אני ריקנית? כי אני משעממת?

יכול להיות. ואם כן זה עצוב.

אם אין הרבה חברים לבן אדם זה סימן שלא אוהבים אותו כל כך, שלא רוצים בחברתו.

מצד שני ...אני יודעת שאני יכולה לחדש חברויות והצד השני ישמח אם אעשה זאת.

אבל אין לי חשק או אנרגיה לעשות את זה.

אני לא מתעניינת בדברים עד הסוף ולכן קשה להוציא ממני שיחה רצינית בה אוכל לחוות את דעתי.

יודעת באופן ממוצע מאוד בכל תחום שהוא.

זו ריקנות, לא?

לא אוהבת לקרוא ספרים כל כך כי אני מאבדת את הסבלנות.

מעדיפה לראות את הסרט במקום לקרוא את הספר.

קל לי שמגישים לי את כל התפאורה, הצבעים והקולות מול העיניים.

אני נצמדת לשיגרה וזה משעמם. ושיעמום זו ריקנות.

אני לא אוהבת להשתעמם או שאולי אני כן אוהבת?

זה נוח. לא לעשות כלום.

זו ריקנות.

אני ביישנית וכשאני שמחה ואוהבת, זה לרוב בתוך עצמי. לא מצליחה להוציא את זה החוצה.

לשבור את השיגרה ואת הרגילות שלי זה אומר לקבל תגובות חדשות ואני מפחדת מתגובות.

מפחדת מאנשים.

מפחדת שיגלו עד כמה אני חלשה. עד כמה אני מעמידה פנים שטוב לי.

כלומר טוב לי, אבל קשה לי להסביר את זה החוצה ואז אני מסתבכת כי אני חושבת שלא מאמינים לי. ואז אני כבר במצב של "לא נעים לי" וזה כבר גורם לי לאבד את הריכוז במה שעשה לי טוב וגורם לי להתמקד באיך להיראות כלפי חוץ בסדר כדי שיחשבו שאני בסדר.

איך הסתבכתי....

נדמה לי שרק אני אצליח להבין מה כתבתי ....

ללכת ללמוד ספרדית כדי להרגיש שאני עושה משהו זו ריקנות.

לא לדעת מה בא לי לאכול או מה אני רוצה לעשות עכשיו זו ריקנות.

להיות שעות עם עצמי לבד ורק אחר כך להבין ולגלות שלא דברתי כמה שעות עם אף אחד אלא רק במחשבות שלי עם עצמי זו ריקנות.

הריקנות שלי זה הפחד שלי מלחיות את החיים האלו. לפחד מדברים חדשים.

לפחד כל כך עד כדי שיתוק.

אני כל כך מוטרדת בשאלה מה אני רוצה ולמה אני לא רוצה ומה יעשה לי טוב, כל כך מוטרדת עד כדי כך שאני מתעלמת לחלוטין ממה שקורה עכשיו. בהווה. ממה שעושה לי טוב עכשיו.

אני שמה את זה בצד ולא מתייחסת לזה, כי אני רוצה כל כולי להתמקד באיך אני יכולה לעזור לעצמי.

נראה לי שזו מלכודת עצמית.

הפחד מאנשים...

אני לא יודעת אם אני מפחדת מהם או שאני מפחדת מעצמי כשאני לידם.

מפחדת להיכנס ללחץ ולהיות לא טבעית.

מפחדת לפחד.

ולכן....ברוב המקרים אני מעדיפה להיות לבד. שם אני הכי טבעית ואז אני לא מפחדת.

רוצה להיות טבעית בכל מצב. 

ריקנות...