סיימתי לראות עכשיו (13/12/14, 2:00) סרט מתוק, רומנטי עם סוף עצוב. עוד לפני שהיה לי חבר הייתי מתרגשת מסרטים כאלה ברמה קורלית-נורמלית אבל עכשיו שהאהבה שלי לפיקאבו עולה על גדותיה אני פשוט מצייצת ומזדהה ומתרגשת מכל סצינה קיטשית כי זה מזכיר לי את הרגעים הקטנים והגדולים שלנו. איכס זה כל-כך גלובלי, וזה שזה גלובלי מעצבן אותי ומובן לי באותו זמן. 

שנה וחודש (שנה וחצי), ובאופן טבעי פיקאבו התמזג לתוך עולמי בשנה וחודש (וחצי!) האלו, ויש לעובדה הבלתי נמנעת הזאת את היתרונות והחסרונות שלה. לפני שבוע הכל התפרץ ממני בדמעות בטלפון, כשהרגשתי שאני צריכה וזקוקה וחייבת לדבר איתו אבל לא מסוגלת לדבר איתו, אז מה אני אמורה לעשות לעזאזל...אבל הייתה לו את הסבלנות הגדולה להקשיב לגמגומים הבוכיים שלי ולרגעים הארוכים של שקט עם קינוחי אף, ולכאוס המילולי המקושקש שלי, ולדברים שלא נעים לשמוע מחברה שלך שנאבקת לשמור על השאריות שלה מלפני כל שינוי מהותי בחייה, משתמע מדבריה כאילו שאתה אשם בזה אבל אתה לא באמת אשם. אז הייתה לו את כל הסבלנות שבעולם להיות שם בשבילי אחרי שהרגשנו חסומים אחד מהשנייה במשך שבועיים. ואז יום למחרת, כשהלכתי אליו, זה היה...אני. אני והוא. זה כל מה שהיינו צריכים, חופשה מעצמנו עם עצמנו...אם יש לזה היגיון בכלל. מלאך שלי.