היה רק פרויקט אחד שהיה רווי בלחץ מהסוג "הטוב". הוא לא באמת היה טוב, בתכלס. הרגשתי את השיער נושר מהראש, את הוורידים שלי מתכווצים ואת הכאב העמום בבטן ובחזה, ועד עכשיו אני לא מבינה איך הגעתי לרמת לחץ כזו. הכל כדי ליצור את מה שראיתי בראש שלי לתוך מציאות ולעשות אותו הכי יפה שיכולתי תוך זמן מוגבל. לחץ כל-כך כבד ודחוס, שהרגשתי קלה כשסיימתי רק רבע שעה לפני ההגשה וידעתי שזה מאחורי. נשמתי וחייכתי ברחוב בדרך לבית דפוס והרגשתי אפילו...ריקנות. עד כדי כך הלחץ כילה ומילא את כל כולי. קראתי לו הסוג ה"טוב" כי הוא דחף אותי, אבל הגישה שלי לא הייתה בריאה; מלאה בחרדה, תיעוב עצמי, תחושת כישלון לצד תחושות גאווה וסיפוק. מגוונת ממש כמו מניפת הצבעים של פאנטון (איכס קורל סתמי י'גרפיקאית).

החזון שלי תמיד עומד בסטנדרטים לא מציאותיים בשביל הכישורים שלי כרגע וחשוב שאפנים את זה. זה לא יברח לי, אני צריכה לזכור שהכל בסדר. שאני אגיע לשם וזה לא משנה כמה זמן זה ייקח ובוודאי שזה לא ייקח שנה או אפילו עשר שנים. זה יגיע לשם רק כשאנשום עיצוב באמת והשנה הבנתי שהתפתחתי והתמקצעתי יותר ממה שהיה לפני עשר שנים כי השנה הזו עיצבתי באופן כמעט יומיומי והתחרות (הסמויה שלי) בכיתה אילצה אותי תמיד להציב רף חדש וגבוה לעצמי ולסובבים אותי. המורה אפילו אמר את זה פעם, שהצבתי רף שאסור לאף תלמיד לרדת ממנו עכשיו והלאה. אני חוזרת בראש על עשרות המחמאות שקיבלתי בשנה הזו שוב ושוב, זוכרת אותן בעל פה עם הטונים המדויקים וההבעות ורעש הרקע מסביב, מהסיבה המורכבת, המתסכלת והמביכה שבעצם פשוט קשה לי להאמין בהן ואני נאחזת בהן מאוד חזק כאילו שהן מגדירות אותי ומשלימות אותי. אם העיצובים טובים, אני טובה. אם הם לא טובים, אני כישלון.

אני מתגאה ושמחה ומברברת מול פיקאבו עם תערובת נוגדת נוספת של חוסר אמון עצמי והתלהבות ומאניה דיפרסיה לייט, וחושבת לעצמי שעל פני השטח המחמאות האלה מדהימות לאגו וממש לא מובנות מאליהן אבל מתחת לפני השטח זה כאילו שמעתי אותן על מישהו אחר, שהוא לא אני, כי אחרי יומיים העבודות שלי כבר נראות כאילו הן יכלו להיראות פי אלף יותר טוב אם היה לי עוד שבוע לעבוד עליהן (למרות שליטרלי סיימתי) אז המחמאות מאבדות מהתוקף אז וואדאפאק מתי אהיה שלמה? הסיבה שנכנסתי לכתוב כאן היא בגלל מועקה גדולה שהתפתחה בימים האחרונים שגם גורמת לי להיות בשיא הדחיינות עכשיו למרות שיש לי בתכלס יומיים וחצי לסיים עוד שליש שלם של עבודה.

אני אפילו לא יודעת על מה המועקה הזו וממה היא התפתחה. אולי כי ישנתי רק 12 שעות בחמישה ימים, ועייפות ונדודי שינה משפיעים עליי נורא.

אני פשוט רוצה שזה יעבור. ההשוואות הבלתי פוסקות לאנשים אחרים, החיזוקים הקוגניטיביים האובססיביים, העליות והירידות הקיצוניות, השחור לבן המזעזע שלי כלפי כולם, הניתוחי אישיות והסטוקריות אל אנשים שאני שונאת, מתעבת, או אולי אפילו קצת מקנאת בהם.

אני לא אצליח לגדול ולהתפתח כאדם בתוך מרירות כזו, אני פשוט רוצה להצליח להרפות מהקנאה הילדותית הגועלית המוצצת דם ויורקת רעל שלי כלפי אנשים שלא שווים אותה אפילו. אני מקנאת במי שמצליח בלי להתאמץ, באלה שאין להם תוכן ומראים כאילו שיש, במקום לקנא קנאה בריאה ולשאוף להיות כמו אנשים שלמים, אופטימיים, סבלניים כלפי עצמם והסובבים אותם שמעצבים כל-כך נקי, חכם, יפה וצנוע.

עבודת הגמר. היא מורכבת מדברים גדולים ומהמונהמון דברים קטנים, ואני מרגישה שהדברים הקטנים ממלאים את הנשמה שלי בסיפוק וגאווה יותר מאשר הדברים שחובה להגיש. אני מרגישה שהכנסתי לפרויקט מהנשמה ומהתשוקה שלי שהצטברה בתוכי כמעט שנה רצופה (וכמעט כל חיי למען האמת),שכל פרויקט אני מביעה יותר מי אני ומה סוג האסתטיקה שלי ואיך אני מפרשת אותה לתוך עיצוב.

אני מרגישה מאגר רעיונות אינסופי ומיליון דרכים שונות לעצב מה שבחרתי, אבל אשמור את זה לעבודות נשמה שלי, לעבודות הטהורות האמיתיות שאני עושה בלי להגדיר, בלי להגביל או להכניס לתוך מסגרת. מקווה שבחיים האלה יהיה לי את הזמן לזה מתישהו, או שאולי זה רק בגדר פנטזיה תמימה.