04/01/14

הטאב של חלון העריכה פתוח כבר לפחות שעתיים ועדיין אני לא יודעת מאיפה אני אמורה להתחיל, ובמה אני רוצה להתמקד. החוויות שעברתי מאז הפוסט האחרון (והשלילי) שפרסמתי לא נתפשים, כל-כך לא נתפשים שאני בעצמי לא מצליחה לעצור לרגע את גל המחשבות ולהתמקד במשהו אחד ולהכיל אותו במלואו, את כל המשמעות שלו.

אתחיל בכך שהופתעתי לגלות כמה צינית הייתי לפני שהכרתי אותו. צינית באופן כללי ובכל מה שקשור לאהבה במיוחד. הייתי אדישה ולגלגנית, זורקת בדיחות עוקצניות על הנושא עם המון קישוטים סליזיים מסביב, מקבלת את העובדה שקבעתי לעצמי - תמיד אצטרך להתמודד עם המרדף אחר הכוס הרטוב שהגברים הציבו לעצמם; שהם יכולים לאהוב ועדיין תמיד לפזול לעבר תחת עגול או פטמות זקורות שיעברו ברחוב; תמיד אצטרך להיות במגננה ולהסכית אזניים פנימיות לאינטואיציה הזועקת והתמיד-צודקת שלי, ותמיד, אבל תמיד - להתפשר.

קו המחשבה שלי לאחר הזוגיות עם קביים היה די ברור - בגיל 20 אני לא מתכוונת להיכנס לזוגיות ארוכת טווח או, סליחה על הביטוי הקיטשי, נצחית, אפילו אם יתמזל מזלי ואמצא אחת כזו, מפני שבטיפשותי חשבתי שאוכל לוותר עליה כשהיא תגיע - למען ניצול השנים העולזות, הצעירות והפרועות שלי לסקס וסיכונים נפשיים. נוסף לכך, במשך תקופה ארוכה אחרי מערכת היחסים עם קביים הייתי בטוחה שלא אמצא לעולם אדם שיוכל להכיל אותי על כל תסביכיי הנפשיים, האופי המחורבן שלי והשומן. הייתי בטוחה שלא אמצא אדם שיצחיק אותי כל-כך, שיגרום לי להרגיש כל-כך מוערכת ואהובה ומושכת.

קיבלתי את העובדה שגם קביים ציני כמוני, וביחד היינו במערכת יחסים זוגית אך לא רומנטית, מינית אך לא סקסית, עם תאריך תפוגה.

הציניות שלו ליוותה את הזוגיות ונתפסה גם בי, ציניות מרירה ורעילה שעכשיו, לאחר שפגשתי באידיאל הרומנטי שאני עצמי לא ידעתי שיכול להתקיים בשבילי, אני מאושרת לומר שנפטרתי מהציניות וגיליתי שכמה שהיא עזרה לי להישאר ריאלית בכל הנוגע לרומנטיקה היא בעצם גם הייתה אחד הדברים השליליים ביותר שהתפתחו בי ומנעו ממני לאהוב ללא תנאים (את הרעיון של אהבה ללא תנאים).

ביום שלישי בלילה שכבתי לצידו במיטה, הסתכלתי עליו ישן. הפנים היפות שלו מצויות בשלווה מוחלטת. הזרוע שלו כרוכה סביב צווארי ונחה על השד הימיני שלי. המבט שלי רפרף לכמה שניות על הצדודית שלו, מחוספסת מזקן מחמיא שהוא מגדל בשבילי מפני שהוא יודע שאני אוהבת, והרגשות הציפו אותי. זו לא הייתה הפעם הראשונה שזה קרה לי, אבל אני זוכרת אותה טוב יותר מאשר את הפעמים האחרות מפני שהפעם הזו הייתה שונה - הרגשתי מלאת אהבה ללא כל צל של ספק, חרדה או חשש. הרגשתי אהובה ואוהבת, כל-כך אוהבת. הרגשתי את טוב הלב שלו מתבטא ביופי ואת היופי מתבטא בטוב הלב, הרגשתי את החום הפנימי שהוא השרה עליי. זה גרם לי לחייך ולהתמלא באושר מתוק.

אני מתקשה לבטא הצהרות לגבי העתיד, אני אפילו מתקשה לחשוב עליהן, מפני שהן נתפשות בעיניי כאופטימיות נאיבית. המחשבה האבסורדית על עצמי בעולם שמעבר לעולם שאני מתקיימת בו עכשיו - חושבת לעצמי לאחר התרחיש הגרוע ביותר שאין סיבה שיקרה - כמה טיפשה ותמימה הייתי לחשוב (קל וחומר להביע במילים) שאני והוא נהיה ביחד תמיד.

מה זה 'תמיד'? מבחינתי המילה הזו פשוטה כמשמעה. תמיד זה לעד, לנצח, לאינסוף של הזמן. ועם המושגים האלו, קשה לי לחשוב על סוף מכל סוג שהוא. מפני שבדרך שבה אני רואה את העולם - אין סוף, אף פעם. הסוף הוא אינסופי וממשיך להתקיים ולעולם לא נגמר. כמו הגישה שמתפתחת בי לרגשות שמתחילים להפתיע בעוצמתם.