אחרי שיטוט חסר תועלת באינטרנט נתקלתי בכל מני כתבתות בנושא הדתיים, החילוניים ומדינת ישראל, הדבר מן הסתם גרם לי לחשוב.
אני אזרחית ארץ ישראל, רשומה כיהודיה אי שם במשרד הפנים, הולכת להתגייס לצבא, הולכת לשלם מיסים ולעשות את כל החובות שלי בתור אזרחית למופת.
אבל, אני אתאיסטית. לגמרי. לא תמצאו מאמינה בשום דבר. לא הקטע שלי לצפות שמשהו יפתור לי תבעיות בחיים, לא בקטע שלי להתפלל לאוויר, לא בקטע שלי למסור את הגורל שלי למשהו שם שחיי בינינו. שיהיה.
וכאן כמובן נכנס כל הקטע שכשאני ארצה להתחתן, איזה מישהו מזוקן החליט שהדם הכחול שלי לא מספיק טוב בשביל עורך דין/שופט.
ונשאלת השאלה, מה אכפת לכם?
תשלמו לי אני לא אכנס מתחת לחופה, לא עם החבר הנוכחי שלי שהוא לא יהודי-טמא-גוי-וואטאבר, ולא עם אף אחד אחר. למה אני צריכה לשלם מלא כסף כדי לטוס לחול להתחתן, ואז להוציא מליון אישורים וחתימות של עורכי דין, לחזור לארץ, לרוץ לכל מני משרדים, ורק אז הממשלה תסכים בטובה לאשר את זה שגם לי יש זכות להתחתן.
למה מסיבת החתונה שלי, שתהיה עם כל המשפחה צריכה להיות מזיופת? למה זאת צריכה להיות מסיבת "אה התחתנת כבר, בואו נחגוג"?
מאז שאני קטנה חלמתי על שמלה לבנה, אולם מלא בחבצלות לבנות, וחתונה מהסרטים, אז למה בגלל שאני לא רוצה חופה צריך להרוס לי את זה.
ונכון מנסים, אבל טכלס זה בחיים לא יקרה. יש תחוק המזויף הזה שאם אתה חסר דת אפשר להתחתן בצורה אזרחית, אבל אם אחד מקרובי המשפחה שלך מדרגה ראשונה יהודי - נדפקת. ולא ההורים שלי לא אתאיסטים.
אני מוכנה לכבד הרבה בולשיט של הדתיים, אבל הנושא הזה פשוט מרתיח אותי כל פעם מחדש, מה אכפת לכם אין אני אתחתן? למה לכם מותר להתחתן איך שאתם רוצים ולי אסור?!
הממשלה באה לקראת הנוצרים המוסלמים וכל שאר הדתות בארץ בקטע של הנישואים, אבל למה אני חסרת זכויות?
חופש מדת, זוכרים? כנראה מי שכתב את החוקים בארץ לא עשה בגרות באזרחות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
