Those Who Fear..
העיניים שלך אמרו את הכל
את הסבל שעברו, הכאב שחנק
השתיקה של אלו שיכלו לעזור.
השמיים זהרו בשמי בוקר חמים
העמדה רחוקה, הקסדה הפצועה לידך
האדמה מסתירה את חומרת הפגיעה
ועיניך פקוחות, רואות רק מעבר
אף טיפול לא יציל אותך עכשיו
עור אפור, שפתיים מכחילות
ההחייאה לא מזיזה בך אות חיים.
אתה מביט לאינסוף בעיניים כלות
מבקשת להקל אך אתה בבדידותך
כבר לא מגיב גם לאלו המבקשים לעזור
מוותר על חייך ביריית נשקך
ואמא אדמה סופגת את הכל.
לרגע עצרנו, הרופא בחן גופך,
על הר עלום מול רמאללה ובית-אל
עצם עיניך וקבע את מותך.
לזכרי...
חשבתי לעצמי, שעדיף למות ככה, בתור גיבור, להיזכר בתור גיבור, ולא כעוד אחד... שמת.
דרכו של לוחם הרי היא הדרך הכי מספקת שקיימת. מיצוי החוויה האנושית. ההתקדמות שנעשית ללא כל צורך להתקדם. לעצור את העולם בכדי לתהות על קנקנו ולראותו בצורה שונה. לעשן את הסביבה בשביל לאמוד אותה. לחלום את המציאות, לקחת אחראיות.
אתם מבינים, בעוד אתם, אנשים יקרים, שותים/ מעשנים ומשטתים במודע, אני איני מסוגל לכך. מעולם לא יכולתי. תמיד, אפילו לאחר 3 בקבוקים מלאי אלכוהול, ידעתי מה אני עושה, הייתי פיקח. אם נהגתי בטיפשות או בקלות דעת- זו הייתה הבחירה שלי. ההתנהגות קלת הדעת שנראתה מבחוץ, בעצם נעשתה בקפידות ובפיקחות. בגלל זה גם לא תמיד רציתי לשתות, והיו ימים שפשוט הייתי "מרגיש" שזה אינו מתאים, ולא הייתי שותה...
לפעמים אני מקנא בכם, חסרי אחראיות שכמותכם, שאתם יכולים לזרוק את עצמכם ולהאשים את הסביבה. אני לא מסוגל. אני... חזק מדיי בשביל זה.
יש רגעים מסוימים בחייו של כל אדם בהם הוא מגיע לצומת דרכים ועליו להחליט לכאן או לכאן.
במרבית המקרים בוחרים בני האדם את הנתיב שנראה להם מבטיח והם צועדים לאורכו.
אבל יש בני אדם אחרים, בני אדם המגיעים לצומת כזו והם אינם יכולים או אינם רוצים להחליט.
הם מתבוננים ימינה ושמאלה, מרחרחים את האוויר בכיוון הזה ובכיוון האחר, בולעים את רוקם ואז פשוט מתיישבים בצד, משקיפים שוב ושוב על הדרכים המתפצלות, מתבוננים באלה שכן בחרו לפנות והנה הם נעלמים באופק, מותירים אחריהם רק ענן אבק שנמוג ובני האדם שאינם יודעים לבחור ממשיכים לשבת להם בצד הדרך ואינם יודעים את דרכם.
עונות השנה מתחלפות בזו אחר זו, גשם ושלג מתחלפים בפריחה מרהיבה הקמלה לעת קיץ ומתפוררת בגשמי הסתיו הראשונים המבשרים את בוא הגשם והשלג של השנה שלאחר מכן והאדם שאינו יודע להחליט? הוא עדיין יושב ומתלבט.
לעיתים הוא קם ממקומו, פוסע כמה מטרים בכיוון אחד ושב על עקבותיו, מתיישב במקומו וקם כדי לצעוד את תחילת הדרך האחרת ושוב הוא חוזר ומתיישב וקם ויושב וצועד ומהסס ובא והולך ומתחיל ומפסיק ופונה קדימה וסב לאחור.
השנים נוקפות, הזמן נראה כממהר יותר ויותר ככל שחולף הזמן, העננים הבאים עם חורף ממהרים להטיל את גשמיהם ולהסתלק, השמש הקופחת בקיץ נראית כמגירה את חומה בלהט קרב המתחדש משנה לשנה, והאדם?
מוחה אגלי זיעה ממצחו בקיץ ורועד מקור בחורף ועדיין אינו יכול או אינו יודע לאן לפנות.
"עזור לי אלהים" בוכה האדם, כורע על ברכיו לפני הסלע הגדול עליו הוא כבר יושב מזה שנים. "עזור לי" הוא זועק מהמיית לבו.
אבל אלהים שותק.
אלהים יודע רק לקחת, לא לתת.
"כל חיי חלפו עברו לריק על הסלע הזה" ממשיך האדם את תחינתו.
אבל אפילו בת-קול אלהית לא נשמעת מבעד לציוץ הציפורים שהתעוררו לזעקתו של האדם.
אולי הציפורים המתעוררות הן אלהים? חולפת מחשבה במוחו של האדם אבל היא נמוגה ביעף כמו שנותיו.
והאדם הולך ומזקין, עורו מתקמט, שערו מלבין ונושר, נשימותיו כבדות עליו, מיחושים פוקדים אותו, הוא חש היטב במשא הזמן על כתפיו שלפתע נעשו צרות ושבירות. הוא כבר נזקק למקל כדי ללכת, כדי לדדות את אותם מטרים ספורים בכה ובכה, בדרכים המתפצלות והוא עדיין תקוע ואינו יודע את דרכו
עלי להגיע להחלטה – שח האדם לעצמו. הגיעה השעה.
מפעיל האדם את גלגלי השיניים השחוקים של מחשבתו, את המעליות הנתקעות הרצות בו מתת-המודע אל המודע, את פסי הייצור החלודים של עשייתו ומצפה לגדולות ולנצורות שיתחוללו בו, לשינוי הגדול שיווצר בו, ליכולות החדשות שייבראו בשריריו, הוא מתבונן בדמותו המשתקפת בנחל הזורם ורואה את האתמול, הוא מקשיב ללבו המתרופף והולך ושומע את העבר, הוא מנסה לתפוס את התקוה המתחמקת בקצה זנבה אבל היא כבר נמוגה מזמן וכל מה שנותר הוא רק צל צילה וגם הוא התאדה כמעט לגמרי.
דבר אינו קורה ודבר אינו משתנה.
מאוחר מידי מין הסתם, אומר האדם לעצמו.
הוא מיטיב את ישיבתו בשקע בסלע שנשחק על פי מידתו ברבות השנים, מהדק סביבו את בגדיו המתפוררים, מתכסה בשמיכה שפעם עוד היתה מחממת ועוצם את עיניו.
פס דק של עצב חולף בעולם כשהוא מתבונן בסלע הריק והעירום שרק שקערורית בדמות אדם נותרה בו.
ניצחון אוהב הכנה מוקדמת.
צחקו על שגיאותיכם, אך לימדו מהן. . לעגו לצרותיכם, אך תשאבו מהם כח. . הפכו את קשייכם לבדיחה, אך התגברו עליהם.
החיים אינם מה שחיית, אלא מה שאתה זוכר והאופן שאתה זוכר אותם כדי לספרם.
העיניים שלך אמרו את הכל
את הסבל שעברו, הכאב שחנק
השתיקה של אלו שיכלו לעזור.
השמיים זהרו בשמי בוקר חמים
העמדה רחוקה, הקסדה הפצועה לידך
האדמה מסתירה את חומרת הפגיעה
ועיניך פקוחות, רואות רק מעבר
אף טיפול לא יציל אותך עכשיו
עור אפור, שפתיים מכחילות
ההחייאה לא מזיזה בך אות חיים.
אתה מביט לאינסוף בעיניים כלות
מבקשת להקל אך אתה בבדידותך
כבר לא מגיב גם לאלו המבקשים לעזור
מוותר על חייך ביריית נשקך
ואמא אדמה סופגת את הכל.
לרגע עצרנו, הרופא בחן גופך,
על הר עלום מול רמאללה ובית-אל
עצם עיניך וקבע את מותך
דרכו של לוחם הרי היא הדרך הכי מספקת שקיימת. מיצוי החוויה האנושית. ההתקדמות שנעשית ללא כל צורך להתקדם. לעצור את העולם בכדי לתהות על קנקנו ולראותו בצורה שונה. לעשן את הסביבה בשביל לאמוד אותה. לחלום את המציאות, לקחת אחראיות.
אתם מבינים, בעוד אתם, אנשים יקרים, שותים/ מעשנים ומשטתים במודע, אני איני מסוגל לכך. מעולם לא יכולתי. תמיד, אפילו לאחר 3 בקבוקים מלאי אלכוהול, ידעתי מה אני עושה, הייתי פיקח. אם נהגתי בטיפשות או בקלות דעת- זו הייתה הבחירה שלי. ההתנהגות קלת הדעת שנראתה מבחוץ, בעצם נעשתה בקפידות ובפיקחות. בגלל זה גם לא תמיד רציתי לשתות, והיו ימים שפשוט הייתי "מרגיש" שזה אינו מתאים, ולא הייתי שותה...
לפעמים אני מקנא בכם, חסרי אחראיות שכמותכם, שאתם יכולים לזרוק את עצמכם ולהאשים את הסביבה. אני לא מסוגל. אני... חזק מדיי בשביל זה.
יש רגעים מסוימים בחייו של כל אדם בהם הוא מגיע לצומת דרכים ועליו להחליט לכאן או לכאן.
במרבית המקרים בוחרים בני האדם את הנתיב שנראה להם מבטיח והם צועדים לאורכו.
אבל יש בני אדם אחרים, בני אדם המגיעים לצומת כזו והם אינם יכולים או אינם רוצים להחליט.
הם מתבוננים ימינה ושמאלה, מרחרחים את האוויר בכיוון הזה ובכיוון האחר, בולעים את רוקם ואז פשוט מתיישבים בצד, משקיפים שוב ושוב על הדרכים המתפצלות, מתבוננים באלה שכן בחרו לפנות והנה הם נעלמים באופק, מותירים אחריהם רק ענן אבק שנמוג ובני האדם שאינם יודעים לבחור ממשיכים לשבת להם בצד הדרך ואינם יודעים את דרכם.
עונות השנה מתחלפות בזו אחר זו, גשם ושלג מתחלפים בפריחה מרהיבה הקמלה לעת קיץ ומתפוררת בגשמי הסתיו הראשונים המבשרים את בוא הגשם והשלג של השנה שלאחר מכן והאדם שאינו יודע להחליט? הוא עדיין יושב ומתלבט.
לעיתים הוא קם ממקומו, פוסע כמה מטרים בכיוון אחד ושב על עקבותיו, מתיישב במקומו וקם כדי לצעוד את תחילת הדרך האחרת ושוב הוא חוזר ומתיישב וקם ויושב וצועד ומהסס ובא והולך ומתחיל ומפסיק ופונה קדימה וסב לאחור.
השנים נוקפות, הזמן נראה כממהר יותר ויותר ככל שחולף הזמן, העננים הבאים עם חורף ממהרים להטיל את גשמיהם ולהסתלק, השמש הקופחת בקיץ נראית כמגירה את חומה בלהט קרב המתחדש משנה לשנה, והאדם?
מוחה אגלי זיעה ממצחו בקיץ ורועד מקור בחורף ועדיין אינו יכול או אינו יודע לאן לפנות.
"עזור לי אלהים" בוכה האדם, כורע על ברכיו לפני הסלע הגדול עליו הוא כבר יושב מזה שנים. "עזור לי" הוא זועק מהמיית לבו.
אבל אלהים שותק.
אלהים יודע רק לקחת, לא לתת.
"כל חיי חלפו עברו לריק על הסלע הזה" ממשיך האדם את תחינתו.
אבל אפילו בת-קול אלהית לא נשמעת מבעד לציוץ הציפורים שהתעוררו לזעקתו של האדם.
אולי הציפורים המתעוררות הן אלהים? חולפת מחשבה במוחו של האדם אבל היא נמוגה ביעף כמו שנותיו.
והאדם הולך ומזקין, עורו מתקמט, שערו מלבין ונושר, נשימותיו כבדות עליו, מיחושים פוקדים אותו, הוא חש היטב במשא הזמן על כתפיו שלפתע נעשו צרות ושבירות. הוא כבר נזקק למקל כדי ללכת, כדי לדדות את אותם מטרים ספורים בכה ובכה, בדרכים המתפצלות והוא עדיין תקוע ואינו יודע את דרכו.
עלי להגיע להחלטה – שח האדם לעצמו. הגיעה השעה.
מפעיל האדם את גלגלי השיניים השחוקים של מחשבתו, את המעליות הנתקעות הרצות בו מתת-המודע אל המודע, את פסי הייצור החלודים של עשייתו ומצפה לגדולות ולנצורות שיתחוללו בו, לשינוי הגדול שיווצר בו, ליכולות החדשות שייבראו בשריריו, הוא מתבונן בדמותו המשתקפת בנחל הזורם ורואה את האתמול, הוא מקשיב ללבו המתרופף והולך ושומע את העבר, הוא מנסה לתפוס את התקוה המתחמקת בקצה זנבה אבל היא כבר נמוגה מזמן וכל מה שנותר הוא רק צל צילה וגם הוא התאדה כמעט לגמרי.
דבר אינו קורה ודבר אינו משתנה.
מאוחר מידי מין הסתם, אומר האדם לעצמו.
הוא מיטיב את ישיבתו בשקע בסלע שנשחק על פי מידתו ברבות השנים, מהדק סביבו את בגדיו המתפוררים, מתכסה בשמיכה שפעם עוד היתה מחממת ועוצם את עיניו.
פס דק של עצב חולף בעולם כשהוא מתבונן בסלע הריק והעירום שרק שקערורית בדמות אדם נותרה בו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
