כבר הרבה זמן שאני חושב שמלחמת העולם השניה סיפור הפנטסיה הכי
מוצלח שהיה, וגם הכי נורא שאי פעם קרה.
יש שם קוסם אופל בעל יכולת מיתית להמם ולמשוך אנשים, שמצליח למשוך
אומות שלמות תחת הנהגתו,להשתלט על חצי מהעולם, לסכן את שלום החצי השני, להיכנס
למחמה עולמית של כלל המינים שעל פני כדור הארץ, ולהשמיד, להרוג ולאבד את כל היהודים,
מנער ועד זקן, טף ונשים, בכל מדינות מלכותו.
ומולו (לפחות החל מיוני 1941) ניצבת קואליציה של עמים, שכל אחד מהם
בנפרד חלש מקוסם האופל המרושע, אך יחד הם מצליחים, למרות כל הניגודים ביניהם,
לחבור כדי למחוק את אותו רוצח ואת בני עמו המרושעים.
הפנטסיה, ככלל, מאתגרת את החשיבה על מהות הרוע, ומלחמה זו מהווה
דוגמה מצוינת לשאלה זו, לצערנו הרב.
בין שלל הדמויות שליוו את קוסם האופל, קיים גם אותו אחד שאין בו את
הרוע, גסות הרוח, הטפשות שמאפיינת את אוכלי הדם, וממילא ראוי היה שיברח מאותה
קבוצה משחיתה, ויעבור לארצות האור, אך בשל כל מיני סיבות, שונות ומשונות, הוא מוכר
את נשמתו לשטן, ומעדיף לקבל שלל כיבודים ומתנות מקוסם האופל, מעדיף את חברתו
ומסייע לו במלחמתו.
כזה היה אלברט שפאר, שהתחיל בתור "אדריכל החצר" של היטלר,
והפך להיות האחראי על כלל התשתיות והתעשייה באימפריה הגרמנית כולה, שהיווה למעשה
את הסיבה העיקרית לכך שהמלחמה ההיא לא הסתיימה בשלהי 1943, אלא רק כשנה וחצי אחר
כך.
הוא לא היה אדם גס אלא להיפך, איש ברוך כשרונות, חכם מאד, מנהל
בחסד, בעל יושרה פנימית ואפילו טעם מצוין.
הוא גם לא היה "רע" במובן הפשוט של המילה. הוא מעולם לא
רצח אדם, לא פקד על מישהו להרוג, ואפילו, בסוף המלחמה, כשהיטלר איבד את הכיוון לגמרי
וציווה להרוס ולהשחית את גרמניה כולה בפני צבאות הקואליציה, דאג שפאר, תוך סיכון
חיי עצמו, להפר פעם אחר פעם את הוראות היטלר, והציל בכך את גרמניה מעשרות שנות
ניוון.
הגאולייטרים של המשטר הגרמני שנאו אותו, מרטין בורמן (מזכירו של
היטלר) ניסה ללא הפסקה לסלקו, הוא היה על הכוונת של הימלר, וקטלנברונר (בגדול מפקד
הגסטאפו) חשד בו כל הזמן שהוא היה מעורב בקשר יולי (הנסיון לרצוח את היטלר בפיצוץ
ביולי 1944).
דווקא היה לו קשר טוב ולבבי עם אווה בראון.
משהו.
אבל בדרך, בשלו, ייצור הנשק ויתר התשתיות הנדרשות לניהול המלחמה,
יותר מהכפיל את עצמו. לולא שפאר- ואין בכך מחלוקת – גרמניה לא הייתה מסוגלת להמשיך
ולנהל את המלחמה, פשוט לא הייתה לה היכולת לצייד את הצבא בכל מליוני הפריטים שהוא זקוק
לו כדי לנהל מלחמה מודרנית.
שפאר ידע על השואה, לאורך כך השנים הוא טען שלא היה לו שמץ של מושג
מכך, כי הוא לא היה מעורב באופן ישיר במזרח (תקראו את "ארצות הדמים"
וייצא לכם החשק לשמוח למשך שעות ארוכות), ולא התעסק בכל הקשור לגירושים וכו'.
אפילו, כך הוא טען, הימלר ניסה לא פעם "להפיל" אותו ואף להורגו (וזה
כנראה נכון), ועוד כהנה וכהנה תירוצים.
אבל, כולנו יודעים שזה שקר. כי הוא ידע יפה מאד לאיזה מקומות כדאי
לא ללכת...כדי שלא לראות...ואת מי לא לשאול שאלות... כדי שלא לקבל תשובות...
מה שעניין אותו היה הכוח והקריירה, כמה מזכיר את עצמנו.
בתורה כתוב: "וְלַנַּעֲרָ לֹא-תַעֲשֶׂה דָבָר, אֵין לַנַּעֲרָ
חֵטְא מָוֶת: כִּי כַּאֲשֶׁר יָקוּם אִישׁ
עַל-רֵעֵהוּ, וּרְצָחוֹ נֶפֶשׁכֵּן, הַדָּבָר הַזֶּה."
חז"ל למדו מכאן את הדין ש- "אונס – רחמנא פטריה".
כלומר, לא משנה כמה נורא מה שקרה לך, או מה שקרה לאחר בגללך, ללא מימד הכוונה, אי
אפשר להעניש אדם.
לנו הדבר נראה פשוט, אדם המית את חברו בכוונה- הוא רוצח.
ואם המית אותו בטעות – הוא "גורם מוות ברשלנות" או איזה
משהו אחר.
אבל היוונים לא חשבו ככה.
אדיפוס היה אחלה בחור. הוא לא ידע שהאדם אותו הרג – ובדין – היה אביו,
או שאם ילדיו – הייתה אמו.
לפי אמות המידה שלנו לא מגיע לו שום עונש, אבל הוא כן נענש קשות –
ע"י עצמו – הוא עקר את שתי עיניו ויצא לגלות.
הטרגדיות היווניות מספרות על עונשים קשים אותם ספגו אנשים על לא
עוול בכפיהם, או כדברי חז"ל "מגלגלים חובה על ידי חייב".
בטרגדיות היווניות אין כל כך משמעות למה שהתכוונת – כי האדם סובל
בגלל מה שקרה ולא בשל מה שרצה, כך שאם התוצאה היא נוראה – העונש יגיע גם יגיע –
אפילו שבאמת זה לא באשמתך.
אדון שפאר הנכבד, במשפטי נירנברג, בנה קו הגנה יוצא דופן. הוא, כך
טען, אכן חייב לקבל אחריות מיניסטריאלית על השואה, שהרי בואו ונחשוב, אילולא שפאר,
האדון אייכמן לא היה יכול להגיע להונגריה בשנת 1944, כי לא היה לו צבא שיכבוש את
הארץ ההיא, הוא גם לא יכול היה לגרש את היהודים משם ברכבות לאושוויץ, כי הקרונות
שנהרסו בהפצצות לא היו מתוקנים, וכי לא היה דלק להסיעם, והאדון הס לא היה יכול,
כמפקד אושוויץ, להמית את אותם מליונים, מהסיבה הפשוטה שהצבא האדום היה כובש את פולין
זמן רב לפני.
"על אחת כמה וכמה חייבים הגרמנים להודות ולהלל את אדון שפאר,
שצייד את הצבא בנשק,
שסייע לוורמאכט לכבוש את הונגריה,
שתיקן את קרונות הרכבת,
שמילא אותם בדלק,
שסייע בביסוס קו הגנה כלשהו בחזית המזרחית,
שסיפק פועלים לא.ק. פרבן לייצור צקלון B
ועוד ועוד ועוד"
אלברט שפאר היה אחראי לכל זה, זה די ברור, אבל הוא לא
"ידע" על כך כלום (כך הוא טען, לפחות), ומשכך, המשיך קו ההגנה, א"א
להעניש אותו.
הוא היה כמו כל שר בממשלה שחייב לעשות כל שביכולתו להצלחת ארצו.
(שורה שניה שלישי מימין)
באוטוביוגרפיה שכתב, הוא סיפר שכשנכלא בנירנברג, החייל שכלא אות הניח
את אקדחו על השולחן, ויצא.
שפאר חשב שזה יהיה בזיון להתאבד עכשיו.
אבל מה היה עליו לעשות באמת?
תשמעו איזה יופי של מוסיקה...
אהוד בנאי ואתי אנקרי לוקחים שיר רוק (של בנאי) והופכים אותו למעין תפילה...
מדהים...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
