אור וצל

לוליק התיישב על הספה, מרים את החולצה עד לגובה החזה, תוחב אותה מתחת ללסת התחתונה,

לשונו משתרבבת מעט החוצה.

ככה כשגופו נתון בעווית שכזו, ידו הימנית פנויה, מחזיקה את המצלמה. הוא מכוון מטה, ולוחץ.

זאת אמא שלו שהתחילה את המעקב - מיד לאחר שנשלף מקרביה, עודה מעולפת, מאושרת ורפוית שרירים, אספה את עצמה ופקדה על האב הטרי שהסתובב בחדר, חסר אונים והלום אושר ופאניקה -

קח, צלם.

ככה זה התחיל:

תמונה של פופיק קטן, שזה עתה נותק, חתוך וקשור וסגלגל.

כמובן שקצת יותר מאוחר, כשהפופיק של לוליק התייבש ונפל, מיד זה תועד.

ואז אחר כך, כשהתחיל ללכת לגן, אמא שמה בארנק שתי תמונות קטנות כדי להרגיש קרובה, תמונה של לוליק, ותמונה של הפופיק. את התמונה השנייה היא החביאה מאחורי הראשונה וכשאף אחד לא היה בסביבה, היא הייתה מוציאה אותה ונזכרת ברגע הזה שהוא נותק ממנה, ואז הייתה נפלטת לה אנחה קטנה כשנזכרה כמה מושלם ויפה הפופיק הזה היה כשהגליד, והיא הרגישה שוב את הצביטה ההחסרה הזאת בבטן.

ואז פופיק, אה... לוליק, הולך לבית ספר.

אחר כך, באוסף הזה פתאום יש קפיצת זמן (גיל ההתבגרות לא היה פיקניק),

מפופיק קטן עם פלומה זהובה סביבו– לפופיק ששביל שחרחר, מטפס אליו, בודק את השטח, רוכש ביטחון, ובשולי התמונה, בחלקה התחתון - רמז של חאקי. 

זאת הייתה האחרונה שהוא נתן לה לצלם, וגם זה רק בגלל שהם כבר היו באיחור והיא פתאום התעקשה נורא.

הוא שכב על הספה. שקוע במחשבות, מחייך.

כרגע יצא מהמקלחת, ושם נשארה מגבת לחה וריחנית, והריח של טליה, ומברשת השניים באלכסון על הכיור, ושני פסים ורודים במקלון שטליה השאירה על מכונת הכביסה במקלחת, לפני שיצאה לעבודה.

לשערות השחורות שמקיפות אותו, הוא כבר התרגל מזמן, אבל משהו במלאות הכבדה הזאת. שאופפת את מרכז גופו הרגיש לו חדש פתאום, מוזר, מבוגר יותר. פופיק של בן 33. עכשיו באמת התמונה האחרונה.