אור וצל

בפעם הראשונה שראיתי את "The Wall", בערך בגיל 17, אני חושבת שהתחוללה בתוכי רעידת אדמה בדרגה די גבוהה בסולם ריכטר. עשיתי אז את צעדיי הראשונים בעולם הגדול, והתחלתי להעיז לשלוח אצבעות זהירות וחששניות אל עבר העולם החילוני, החיצוני. למרות היותי מתבגרת די מבוגרת כבר, (ואירוני אולי, בהתחשב בעובדה שנחשבתי כבשה שחורה וסוררת בכל אשר הלכתי), אבל במבט לאחור אני זוכרת תמימות בעיקר.

באותו יום קטפתי דובדבנים במטע, עם החבר הראשון שלי, הסתובבנו בין העצים עם מין שק תלוי על הגוף, אותו מילאנו ומיד העברנו לאריזות פלסטיק. זה היה בוקר מוקדם והייתי במחזור.

סבלתי אז מכאבי מחזור בלתי נסבלים ובשלב מסוים חיוורון התפשט על פניי, וצנחתי מעולפת אל אמא אדמה, בינות לדובדבנים, אהובי דאז, מיד התעשת ולקח אותי באבירות על זרועותיו השריריות אל המרפאה בקיבוץ הקרוב.

טוב. סך הכל זה היה די דומה, רק שאני נפלתי על האדמה מפרכסת ומשמיעה קולות לא נעימים, וכמעט בולעת את הלשון, והוא, האביר, נכנס להיסטריה, מפעם לפעם התעוררתי ונבחתי עליו את התרגולת- עכשיו תרים לי את הרגליים, תדבר איתי כל הזמן, ושקעתי חזרה...

בסוף אבל הוא באמת נשא אותי על כפיו למרפאה הקרובה, אח"כ הוא התלונן שהיה לו כבד (כבר אז הייתי צריכה לדעת).

בעקבות חווית החזרה לאדמה שלי, יום העבודה התקצר, ונסענו לבית של חבר לראות את הסרט. (קונטקסט הולם לסרט הזוי שכזה). עד היום זכר הפעם ההיא ממש מקועקע בפינה חשוכה בבטן, שעולה ומטפסת כלפי מעלה בגרון כשאני נזכרת. מעלה בי זכר התרגשות כזאת, ופחד חיים ומוות. נכון שברמות מסוימות לא יכולתי להבין ממש את שורש הדברים, מניסיון חיים קצר ושמור יחסית בחממה החונקת, אבל יכולתי לחוש איתו את החנק הזה של המציאות סביב. ואולי גם לתחושה שאף אחד לא מבין , שכל כך הרבה מתבגרים חווים.

היום אני חושבת שאולי החיבור המפחיד שחשתי לאדם השבור, המתבוסס מולי בשיגעון, טלטל אותי כל כך, בגלל ההזדהות שיכולתי להרגיש. החיבור ה"לגיטימי" היה באמת דרך מהמסרים שנגעו בי, והציתו את האש המרדנית שלי. אבל היום אני מבינה שגם הטרוף משך אותי, הטוטאליות של הייאוש, ביטוי של משהו שבחיים לא הייתי מעיזה לבטא, והנה זה היה מולי, מדמם כואב חתוך, מיואש חסר תקווה, חסר עתיד. אמיץ ושברירי כל כך.

זה למה עכשיו.