אור וצל

כמו הארנב מאליס בארץ הפלאות, השעון מתקתק, ואני רצה מפה לשם. אני מאחרת. מאחרת. לא מספיקה.

באופן מפתיע, גם אין פתאום שום הגיון במה שקורה סביבי. פתאום מלחמה.

 פתאום כולם מתלהמים, פתאום שריר הלב הלאומי מתקשח, זה לא הזמן לספור את המתים,

זאת מלחמה.

אני לא מבינה גדולה בפוליטיקה, ופתאום יש לי תחושה שאני עוד פחות מבינה ממה שאפילו חשבתי, הדיסטורשן שמתקבל מהדיווחים "שלנו" מול "שלהם". אנשים נהרגים, סתם בדרך לעבודה, זה לא חדש כאן, אפילו במקומות בילוי, אבל פתאום המוות נופל ככה, שרירותי מהשמיים, חורץ גורלות, (מתי זה לא ככה? אבל למה לעזאזל לחדד את זה כל כך?) ואנחנו כמו נמלים שנשטפות במקלחת, יש משמעות למשהו? למישהו?

במלחמה אין משמעות לבני אדם שנהרגים, במיוחד אם הם האויב. ראיתי בחדשות את ה"צד שלהם", לא יכולתי להימנע מהמחשבה, כמה אנחנו דומים, הנוף הוא הרי המשך הנוף שלנו, רק באמצע מישהו מתח חוט, כבל מתח גבוה שמטעין את האזור.  לכן הכל נראה מוכר, לא?

והאנשים? לא אותו דבר? (לא. הם ערבים).

ראיתי רחובות שלמים הרוסים מהיסוד, ניסיתי לדמיין כאילו זה קורה בחיפה, בת"א... התחלתי לבכות, בלתי נתפס.

אל תגררו אותי עכשיו לפוליטיקה, אני לא מתעסקת במי צודק, מי התחיל או מה הרציונאל, (אני לא מרגישה בכלל שמישהו מקבל אינפורמציה מספקת, או מדוייקת כדי לשפוט). אני רואה בני אדם, ילדים פצועים, הורים שכולים, פליטים.  אני די משוכנעת שרובם, כמוני-כמוך, פשוט נקלעו למקום עקב נסיבות חיים עגומות.

ובתוך כל הטירוף דיווחים על מצבו של שרון, אדם אחד שמכונות מחזיקות חודשים ב"חיים", מצבו מידרדר, ואני מבולבלת, מה המתמטיקה של החיים? אדם אחד נאבקים על חייו, או מה שנשאר מהם. אדם אחר נחטף,  בדרום לבנון אנשים נהרגים כמו זבובים, ילדים, נשים וגם לוחמי חיזבאללה. חיילי צה"ל נפצעים נהרגים.

 משפחות שלמות נהרסות, קופאות לנצח בנקודה אחת במרחב הזמן, וממנה מנסות שוב ושוב לאחות את הקרעים. חייהם של עשרות אלפים כבר לא יהיו כפי שהיו.

מה שמגביר את תחושת העיוות, חוסר ההגיון, חוסר הצדק, היא שהחיים נמשכים אצלי כמעט כרגיל,

והראש עוסק בצד פחדים קיומיים, בזוטות ש(גם) הן תמצית הקיום,

כמו מבחן (אחרון לתואר) שהיה אתמול, ועבודה שצריך להגיש (עוד שתיים למנאייק ושני סמינרים),

ופתאום, עוברים דירה, עוד שבועיים-שלושה,

וחבר הכי טוב חוזר מחו"ל סוף סוף,

ובאוקטובר – תואר שני.

מבלבל.

דיברתי על שיגעון בפוסט קודם? ומה אם המציאות שבה אנו חיים מחליטה להשתגע בעצמה? מה, לה אסור?

מה אנחנו אמורים לעשות במצב כזה?