אז קורה הרבה ולא קורה כלום.
הייתי אמורה להקדיש את הפוסט הזה ל"יום 4" באתגר המוצלח שלי ולדבר על דתות ומה שאני חושבת עליהן, אבל הפוסט הזה התעכב והתאחר, והוא
הולך להתאחר עוד קצת.
אז מה קורה?
התפטרתי מהעבודה. כן, זה היה מהיר, ו(כמעט) לא מתוכנן. מסתבר שיש לי עקרונות שלא ידעתי שיש לי, ואני לא מסוגלת לעבוד בדברים שקשורים בביטוח ובכסף של אנשים. ולא היה לי קל לעזוב כי אחלה תנאים ואחלה אנשים ואחלה בוסית. אבל ביטוח.. פשוט לא יכולתי יותר להיות מעורבת בזה. אמרתי לשי שאני צריכה "עבודה למטומטמים", אבל שי סייג ואמר שאני צריכה "עבודה שתתאים לי". כן, הוא צודק, אני לא צריכה עד כדי כך להתאכזר אל עצמי באמירות מיותרות שאח"כ אני צריכה בגללן לשלם כסף לפסיכולוגים (סיפור אמיתי). אז בעצם אני שוב מובטלת ומחפשת עבודה וזו הרגשה מוזרה, כי כבר כמעט התרגלתי לסטטוס הזה שאני עובדת ושיש לי הכנסה, ופתאום במחי יד, שוב אין לי. אני אפילו מתחילה לשקול העברת שיעורים פרטיים, והיות שאחת הפוביות שלי היא ילדים - בעיקר ילדים קטנים - אתם יכולים להבין מזה כמה נואש הפך המצב.
מה עוד קורה?
הפגנות. הפגנות ומחאות-ענק מטורפות. לא רוצה להישמע פלצנית כרגיל, אבל אני ממש גאה בנו, ממש גאה בעם שלי, גאה עד להתפקע בכל מי שהקים אוהל ויושב ימים כלילות בחום הנורא ובלחות האיומה. בהפגנה הראשונה של הדיור שהייתי בה היינו 15,000 איש, ובשנייה פאקינג 150,000!! אני, דיאנה ושיר פשוט צעדנו לנו בתוך ים האנשים והדגלים והשלטים, וכולם היו דביקים ומיוזעים וקיץ וחוסר אוויר, ולי הייתה הרגשה שפשוט קשה לתאר במילים. בהתחלה עוד היינו בעיר האוהלים.. זו הייתה פעם שנייה שלי שם ופעם ראשונה של דיאנה ושיר, והיה לי קצת חבל שלא יכולנו להיכנס יותר פנימה כדי שהן יראו את כל מה שאני ראיתי בפעם הקודמת, אבל הגענו יחסית מאוחר ובקושי יכולנו לזוז. עמדנו ברחבת הכניסה, ונהרות נהרות של אנשים התחילו להקיף אותנו מימין ומשמאל (עמדנו ממש על השדרה), עד שהצטרפנו לצעדה.
העם דורש צדק חברתי!
אז מה עוד קורה?
התחלתי ללמוד קצת איטלקית. בגדול, שלוש השפות שהכי חשוב לי לדעת הן גרמנית, איטלקית וערבית. סטטוס שפות? איטלקית- יש לי כמה משפטים בכיס וציטוטים משירים; גרמנית- אני יכולה לנסות לנהל שיחה של כמה דקות; ערבית- אממ.. אללה הוא אכבר? סבאח אל נור! קטבנה וא מה קטבנה וכו'.
בכל אופן, איטליה צריכה להיות היעד הבא שלי, והאמת שהעולם כל הזמן מתעקש להזכיר לי את זה. בזמן האחרון התחילו לתלות שלטי חוצות על אוטו איטלקי, ועל קפה איטלקי ועל גלידה איטלקית ועל שכונה איטלקית ביהוד, המורה שלי לנהיגה מדבר על איטליה כל הזמן, ועכשיו גם דיונת רוצה לטוס לשם. ועכשיו גם יש לי רומן...עם השפה. נו שוין, מתישהו צריך לנסוע לשם. ולקנות ספרי לימוד.
parlo Italiano molto bene! או שלא.
ומה עוד קורה?
דריושקה שלי עומדת להפוך לאמא בפעם השנייה. מאיושקי (אולי אני צריכה להפסיק להוסיף סיומות מתוקים לשמות, כאילו אני במינימום סבתא של כל המשפחה) כבר עומדת לבד, ובקרוב יגיע אחיה הקטן.
אלעד המלומד לימד את חבריו, ובהם אותי, לשחק פלאקס נוסח מונטי פייטון, מה שאח"כ טענתי שזה כמו cups ב"חברים". מאד מומלץ(; זה היה משחק נקמה. נקמה במי? לא משנה, העיקר שהיא הושגה.
אני וחברותיי ללימודים מנסות כל הזמן לקבוע להיפגש, אבל זה לא קל. אני מקווה שזה יצליח לנו מתישהו השבוע. אני מתגעגעת נורא וגם זקוקה לתמיכתן, אבל כמו שהדברים נראים, זה פשוט יהיה מן מפגש כזה של אושר מהול בהתמרמרות. זאת בגלל ששירה מאושרת עם החבר הותיק, הדס ברקיע השביעי עם החבר החדש, דניאלה במצברוח של לדפוק את הראש בקיר רוב הזמן, ואני בעמק הארורים. למה? ובכן, אני בעמק הארורים גם בגלל שאני בעמק הארורים, וגם כי אני עדיין לא יכולה לכתוב פה למה אני בעמק הארורים. אבל אני מרגישה את הפיצוץ והחשיפה הגדולה הולכים וקרבים..
אבל לפחות בנהיגה הולך מעולה, חחח.
ו...הספר החדש של מייקל ניוטון קורא אלי מסטימצקי כבר שבועות, קדימה לקנות.
פיפי ולישון. כבר הזדקנו.
באהבת החיים,
נתי
Voglio scrivere di, Voglio scrivere di, Voglio scrivere di, Voglio...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
קוטן-בוטן