אתמול כשהסתכלתי על התאריך, הרגשתי שהוא מזכיר לי משהו. והשהמשכתי לחשוב על זה נזכרתי - סבתא רבא שלי נפטרה בדיוק שנה מהיום. > מחר האזכרה.
וזה גם (כנראה) שנה לפעם הראשונה שנפרדו ממני. השבוע ההוא, שבו כתבתי את הפוסט מלמעלה, היה שבוע כל כך קשה בחיים שלי, הרגשתי שאני מאבדת אנשים כל יום. אני זוכרת שרבתי עם החברים הכי טובים שלי יום לפני שהיא נפטרה, ואז כשהתנהגתי מוזר (יש לציין מאוד מאוד מוזר) באותו יום שהיא נפטרה, זה לא כל כך הזיז להם. טוב, אולי זה כן, אבל הם ממש לא הראו את זה, הרגשתי לבד. ואז התקשרתי לדבר עם האקס שלי (שנפרד ממני כמה ימים אחרי זה) וסיפרתי לו מה קרה, התנהגתי מוזר ו(כנראה) דיברתי רגיל , ואז הוא אמר לי את הדבר שאני חושבת...הדבר הכי חסר רגישות וטאקט שאי פעם אמרו לי: "זה נראה כאילו לא ממש אכפת לך" כששמעתי את זה, הייתי כל כך בהלם, וכל כך נפגעתי, ואמרתי לו שזה לא נכון, היו לי דמעות בעיניים, ואחרי חצי דקה ניתקתי את השיחה כי רציתי לעצור ולחשוב לרגע. כשניתקנו חשבתי לעצמי - אני באמת מתנהגת כרגיל, האנשים בבית ספר שלי ששמעו שזה קרה לקחו את זה אפילו יותר קשה ממני, ושאלתי את עצמי - למה?
אחרי כמה זמן הגעתי למסקנה שאני פשוט הדחקתי, כמו שהדחקתי את הילדות שלי עם אמא שלי, אני רגילה להדחיק, אני רגילה שעוברים עלי דברים והם עוברים ליידי ואחרי כמה זמן אני שוכחת מהם, כי אני לא נותנת לזה להטריד את מחשבתי, וכשאתה לא נותן למשהו להטריד את המחשבה שלך, אתה לא מכניס אותו לזיכרון לטווח הארוך - ולאחר זמן קצר הוא נשכח. וחשבתי לעצמי, למה בעצם אני מדחיקה את זה? והגעתי לתשובה - ההדחקה הזו היא סוג של מגננה, דברים שאתה לא רוצה להתמודד איתם אז אתה פשוט מנסה להתעלם מהם.
הרגשתי ממש רע שהבנתי שאני מדחיקה משהו מאוד חשוב ומשמעותי בחיים שלי, ואמרתי לעצמי שזו הפעם האחרונה שזה קורה. ביום של ההלוויה לקחתי את עצמי בידיים, ופשוט הייתי במוד כזה של להתמודד עם הפחדים העצב והכעס שלי (כלפי עצמי) ופשוט להשתחרר. הייתי שם, עמדתי ליד סבתא שלי. היה לה כל כך קשה.. כל כך קשה היה לי לראות בן אדם חזק ושמח ובקושי עצבני שנשבר ככה, כל ההלוויה בכיתי, אבל גם כל ההלוויה עמדתי ליד סבתא שלי והחזקתי לה את היד. החלק הכי קשה בהלוויה היה הבכי של סבא רבא שלי, כשבכה עם הבן הקטן שלו (אח של סבתא שלי) שהוא היה הכי קשור אליה, הבכי והיבבות שלהם היו כל כך חזקים, שאני חושבת שכולם שמעו אותם חזק. סבא רבא שלי היה כל כך שבור, הוא צעק "קחי אותי איתך, למה לא לקחת אותי איתך?" וזה פשוט גמר עליי. אני לא הפסקתי לבכות כששמעתי את זה.אני ובת דוד שלי בכינו ביחד וחיבקנו אחת את השניה, עמדנו בצד, ולאחר מכן חזרתי ליד סבתא שלי. עכשיו כשאני נזכרת בכל זה, מודה שיוצאות לי כמה דמעות, זו הייתה ההלוויה הראשונה בחיים שלי, וגם הקשה ביותר. זו הייתה אחת החוויות המלמדות של חיי. אחרי ההלוויה, נסענו לבית של סבתא שלי ושם היא אירחה את הקרובים (וגם קרובים רחוקים) שבאו להלוויה. כשהיינו שם הרבה מאוד קרובים באו אליי ואמרו לי כל הכבוד על זה שהייתי שם בשביל סבתא שלך, ושזה היה באמת קשה לה, ושהיא מרגישה שהיא מאבדת את היסודות, ועכשיו היא היסוד שלי. המילים האלה כל כך חיזקו אותי. אפילו אבא שלי אמר לי שהפתעתי אותו ושאני באמת בן אדם חזק, ולקחתי את זה בצורה רצינית ובוגרת. כל כך שמחתי לגלות שאני כבר לא מדחיקה, שהתבגרתי, שאני בן אדם טוב יותר.
זיכרונות קשים, מצב רוח מדוכדך, יהיה בסדר. מחר יהיה יותר קל מאותו היום.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
