מבט ביקורתי אל העולם. קפצו לי (:

אתמול יצא לי להיזכר בחוויות שלי מפולין, זיכרונות רעים, היו לי דמעות בעיניים כשחשבתי על זה.

לא יצא לי לכתוב על פולין בבלוג, כי לא הייתי כל כך פעילה כאן בזמן הזה.

אז כך, בסוף החופש הגדול יצאתי לפולין עם השכבה שלי. זו הייתה החלטה שהחלטתי כבר מגיל קטן, רציתי לנסוע כי יש לי קשר משפחתי.. יש לי קרובים שנספו בשואה וגם מאז ומתמיד אמרתי שזה נושא שצריך ללמוד וזה חשוב לדעת, לזכור ולא לשכוח.

בכל מקרה, באותה תקופה היה לי חבר, אבל זה לא מה שעשה את החוויה ההיא פחות קשה.

היום הראשון, היה היום הזכור ביותר, וגם הקשה ביותר שהיה לי שם. לא יצא לי לישון לפני הנסיעה לשדה תעופה, ובטיסה עצמה, ככה שיצא שכמעט 30 שעות לא ישנתי בכלל. ישר כשהגענו מישהי איבדה את הדרכון ואיבדנו הרבה זמן כי חיפשו אותו ובסוף לא מצאו. כל דקת נסיעה שהייתה לנו, ניצלתי אותה בשביל שינה. לא היה אכפת לי שהיה סרט שואה ברקע, וישנתי למרות כל הרעש והקפיצות (הנהג היה משוגע לגמרי) שזה דבר מאוד נדיר, אני בדרך כלל נרדמת רק שיש שקט גמור. בכל מקרה, טירטרו אותנו עם בתי קברות

ואנדרטאות, עד שלבסוף הגענו לדבר האמיתי - מיידאנק. כל כך חששתי מהלגיע לשם, ידעתי שהמקום הזה ישבור אותי, ידעתי שהוא הקשה מכולם. כשהסתכלתי על התכנון של הטיול שמתי לב שהם תכננו אותו מהקשה אל הקל, אולי הם התכוונו להראות לנו בצורה כלשהי שתראה לנו שיש תקווה. תמיד כשאומרים מה כדאי- להתחיל מהקל אל הקשה עדיף לבחור בקשה, כי אז הסיומת חלקה יותר ופחות מבהילה.

בכל מקרה, הגענו למיידנק, בפעם הראשונה שהבטתי במקום הזה הוא פשוט עורר בי חלחלה, הוא היה נראה התגלמות הרוע בעיני. הם דיברו ודיברו וכל הטקסט הזה שהמדריכים הכינו לפני פשוט לא עניין אותי. רציתי לראות את זה כבר, רציתי לראות את המקום הנורא הזה, לראות מה זה יעשה לי. כשנכנסנו המדריך דיבר על המקום ועל הנעשה בו בפרטי פרטים, והייתי קשובה ועמדתי לידו כדי להיכנס לראש של אותם אנשים , אלפי אנשים, שנרצחו כך. לאחר שהוא סיים את דבריו הוא שם שיר ברמקול שלו וקרא לנו להיכנס פנימה. נכנסתי בגישה של: מה שאת הולכת לראות עכשיו , התחושה הזו, לא תחזור על עצמה. קבלי את זה בבגרות. נכנסתי והייתי בהלם. יכולתי להרגיש את הרוע שהתרחש שם, שהקירות האלה נראות תמימות, אבל הן הדבר האחרון מלהיות תמים. הסתובבתי שם והייתי בהלם, עם הפה פתוח, ממש כמו בסרטים. היו כמה בנות שנשברו והתחילו לבכות, ישר רצו לחבק אותן. ואז המדריך שם את השיר של שרית חדד, כשהלב בוכה. וזה הפליא אותי, השיר הזה כל כך התאים למקום, לרגע. שמעתי את זה ואמרתי לעצמי: את לא בוכה, את לא בוכה. שניה אחרי זה התפרצתי בבכי עצום, עם יבבה והכל. הדמעות חנקו את הגרון שלי, נשברתי שם לגמרי, ואף אחד לא בא לחבק אותי. אף אחד לא התעניין, לאף אחד לא היה אכפת מה אני עוברת. הרגע הזה היה קשה מכל הבחינות. לא אשכח אותו לעולם. כשראיתי שלאף אחד לא אכפת זה אפילו גרם לי יותר לבכות, שדווקא כשאני באמת נשברת, אף אחד בעצם לא שם בשבילי.

באותו היום כשחזרנו למלון, השותפה שלי בחדר החליטה לנטוש אותי לשאר הימים של המסע, כי היא העדיפה להיות עם חברות שלה, ולא ממש התחברה אליי. כמה בכיתי באותו הלילה.. היה לי כל כך רע.

ישבתי ליד השולחן שקרוב למיטה, וכתבתי שיר. כתבתי שיר בעט ונייר, כמו שלא עשיתי שנים רבות לפני כן. כתבתי שיר על היום הנורא הזה בחיים שלי שעברתי, על היום הכל כך קשה הזה. הוא עדיין נמצא אצלי בחדר, חיפשתי אותו היום אחרי שיצאתי מהמקלחת, לא מצאתי אותו. הטמנתי אותו טוב באחד התיקים שאבא שלי לא ימצא את זה בטעות, לא רציתי שהוא יראה. אבל אני זוכרת רק משפט אחד. "ואתה תבכה שם, לבד, תחבק את עצמך, כי אף אחד לא יבוא לחבק אותך" יש לי דמעות בעיניים שאני רושמת את זה. אני נזכרת ברגע שכתבתי את זה, בכל זמן כתיבת השיר פשוט לא הפסקתי לבכות.