מבט ביקורתי אל העולם. קפצו לי (:

כמעט שבוע לא עידכנתי, וואו בהחלט יש מה לספר.

אתמול אחרי בית ספר הלכתי לידיד שלי לפגוש אותו לפני הגיוס, הוא מתגייס מחר. אכלנו ראינו סרט מתח כזה, ואז הלכתי לאמא שלי. היא ממש רצתה לקנות לי עגילים חדשים, כי נשארתי עם אותם העגילים כבר מספר חודשים, והיא גם לא קנתה לי מתנה ליום הולדת. הלכנו והזוג השני שראינו לקחנו, זה עלה דיי יקר אבל היא אמרה ששווה, התעקשתי על זהב לבן כי זהב צהוב די פקאצי וזה לא אני בכלל. אחרי זה הלכנו הביתה לחפש כל מיני דברים חדשים שהיא קנתה לי ולקחתי את זה. היא רצתה להחליף בגדים שהיא קנתה באיזו חנות אז הלכנו להחליף ובדרך קנינו כמה דברים. מדדתי המון, ובגלל שלא היו אנשים בחנות אז מדדתי בלי להיכנס לתא, חוץ מזקן אחד שמכיר את אמא שלי ובהה בי כל הזמן שבו היינו בחנות (פאק זה היה כל כך מטריד!) היה ריק לגמרי.

בדרך הביתה הכרתי איזה גרוש +2 ודיברנו (כרגיל איתי) שיחות על החיים וכאלה, מסתבר שהוא מורה לפיתוח קול אז רשמתי את הטלפון.

היום הברזתי מהשעתיים הראשונות בבית ספר. כשאני בדרך חברה שלי מתקשרת אליי ואומרת לי שהתבטל המבחן שהיה אמור להיות, ויש רק שעתיים והביתה, שמחתי. היה לי מבחן קטן באזרחות שהלך יחסית טוב ולאחר מכן הלכתי הביתה.

כשהגעתי הביתה ונכנסתי לחדר שלי הסתכלתי על איך אני חיה ופשוט לא האמנתי. זרקתי את כל הבגדים לכביסה, טיטאתי וסידרתי, העפתי סוף כל סוף (כבר כמעט חצי שנה שהייתה שם קבוע) את המיטה המתקפלת מתחת למיטה שלי. יש הרבה יותר מקום בחדר עכשיו. הגעתי למסקנה שאנחנו חייבים להעסיק מנקה ושאי אפשר יותר ואמרתי את זה לאבא שלי. אחרי שנחתי קצת, אבא שלי התעקש שאני אצא עם הכלב כי הוא היה ממש לחוץ להשתין. לפני שיצאתי קיבלתי שיחת טלפון ממספר מוזר, זה היה הגרוש ההוא. הוא נשמע אחרת מאתמול, והוא קצת התעקש להיפגש ואני ניסיתי למצוא דרכים לצאת מזה. בלי שאני שמה לב, שני כלבים מולי רצים על הכלב שלי ומתנפלים עליו, אני בשיא טיפשותי לא עזבתי את החגורה ונפלתי 3 פעמים, תוך כדי זה צרחתי ברמה כזו שהוצאתי את כל הגרון שלי באותו הרגע. כשהתעשתתי (מכירים את הסיטואציות האלה..שפשוט הכל קורה כל כך מהר ואתם מרגישים שאין לכם זמן להחליט? זה בדיוק מה שקרה היום) עזבתי את החגורה והכלב רץ לבניין שלנו. הם ראו שהוא עלה ולא רצו לעלות ועזבו אותו בשקט (תודה לאל!) אמרתי לו לעלות. הוא הסתכל עליי במבט של: "זה לא אשמתי תסלחי לי". כשהגענו הביתה הוא התנהג כל כך מוזר, עד עכשיו הוא מתנהג מוזר. הוא בטראומה ממה שקרה לו הזנב שלו כל הזמן למטה והוא ישן המון. אני מקווה שהוא יצא מזה כמה שיותר מהר.  אני דואגת לילד היפה הזה שלי.

אני מרגישה שהיום פתחתי סוג של פרק חדש בחיים, או כרך חח.. איזו הרגשה כיפית זו, מוזרה בקטע טוב.

אני מתכוונת לקחת את הרישיון ברצינות. מחר אני הולכת להוציא כסף ולשלם לבית ספר לנהיגה, להוציא טופס ירוק חדש וגם כן כן - לעשות תאוריה, השבוע.

ממ יש דברים שאני לא מספרת כרגע כי לפי דעתי לא צריך להקדיש להם פסקה קטנה אלא פוסט שלם, אז יש לכם למה לחכות. (: