לאחרונה הכלב שלי לא חש בטוב, אז אתמול לפני הבית ספר (כן כן למרות שהיה לי צילומים שכבתיים לספר מחזור) החלטנו לקחת את הכלב לוטרינר. זו הייתה וטרינרית, קראו לה מירב. מירב הייתה ממש נחמדה. בהתחלה היא הייתה קצת עסוקה עם חתול אחרי ניתוח שהיה תקוע לו משהו בתחת O_O ואז היא פנתה אלינו, ניקתה את המתכת הזו ואבא שלי הניח את הכלב על זה. היא לחצה לו קצת בכל מיני איזורים בגוף לראות אם כואב לו, וכאב לו באיזור האיבר מין, והיא גם בדקה לו חם והיה לו ארוך מהרגיל. היא שלחה אותנו להביא לה דגימת שתן שלו לראות אם זה באמת מהשלפוחית, ואחרי ניסיונות רבים שבהם לא הצלחנו כי הוא בקושי השתין (אבא שלי הוציא אותו לפני הוטרינרית) החלטנו להביא לה את הדגימה מאוחר יותר באותו יום. לאחר מכן הייתי בבית הספר. גיליתי (לא להפתעתי בכלל) שהתחילו בלעדיי. למה מי אני שיחכו לה? ואם זו הייתה איזה פקאצה חשובה שלא סיימה לעשות פן? :\ וואטבר. קצת התעצבנתי/התעצבתי מזה וישבתי בצד. גיליתי בנוסף לכך, שפספסתי את הבגרות בע"פ באנגלית ועוד יותר התבאסתי. כמה דקות אחר כך, הרכזת של השכבה ניגשה אליי והתחילה לנאום לי נאומים שרק מתי שאני רוצה אני חלק מהשכבה, וכל מיני כאלה (למרות שאני אף פעם לא רוצה להיות חלק מהשכבה) ואז אמרתי לה שאני קמה ולא קמתי וחברה שלי שיכנעה אותי לקום ואמרה שנהיה בצד אז הסכמתי. הצילומים היו דיי קצרים. עמדנו כולם במגרש באות של השכבה שלנו (יעני..) עשיתי כמה פוזות, למרות שלא נראה לי שראו אותי בכל מקרה, וישר לאחר מכן התפצלנו לכיתות וכל כיתה בחרה איך להצטלם ואיפה. הכיתה שלי בחרה להצטלם בשער של המגרש הגדול, כי אנחנו כיתה קטנה ואם הבנים יהיו מלמעלה עם כסאות והבנות למטה זה יתאים בידיוק, והם צדקו. קצת כעסתי על ידיד שלי מהכיתה (יש לי רק אחד והוא החבר היחיד שיש לי בכיתה עצמה) אז לא ממש היה לי עם מי לדבר ועמדתי מחוץ לשער ורק כשהצלם אמר משהו כמו "ילדה, תתקרבי" עמדתי ליד הבחורה שהייתה הכיי קרוב אליי. וואו, כמה אני שונאת שקוראים לי ילדה. בכלל, כל הצילומים היו בחוסר חשק ומתתי ללכת הביתה וגם דאגתי לכלב. אחרי הצילומים הכיתתים המחנכת שלי דיברה עם הצלם והוא הסכים לעשות לי תמונת פספורט אחר כך. המחנכת שלי עלתה איתי ויחד בחרנו תמונה שתנציח אותי בספר הדפוק הזה. הוקל לי, לא מהבחינה שאני אופיע שם או לא, אלא מהבחינה של הזיוני מוח שאני אקבל מהרכזת שכבה שלי על זה שאין תמונה שלי, העיקר שזה לא יהיה. אחרי זה אמרתי למחנכת שלי שפספסתי את המתכונת באנגלית בגלל מה שקרה לכלב (סיפרתי לה) והיא התקשרה למורה שלי לאנגלית וקבעה לי מועד חדש, כפרה עליה!
כשסיימתי עם התמונות חזרתי הביתה ועזרתי לאבא שלי עם הבדיקה של הכלב וכשסיימנו הלכתי לישון. החלטתי שלא ללכת עם אבא לבדיקות של הכלב גם כי הייתי ממש עייפה וגם כי לא רציתי לראות אותו במצב כה מוזר כמו בדיקות רנטגן, או שאני אקח את זה קשה ואבכה או שאני אצחק, העדפתי לא להתעמת עם הסיטואציה. ישנתי די טוב וכשקמתי הדבר הראשון שאמרתי זה מה עם הכלב, מלמלתי לעצמי ואז קמתי אפילו בלי להתאושש מההתעוררות והלכתי לסלון לשאול את אבא שלי. הוא אמר שמרב (הוטרינרית) רצתה לעשות צילום רנטגן כי הבדיקת שתן לא שיקפה את מצבו מספיק טוב, אז הם צילמו אותו ומצאו שיש לו אבן בגודל של משהו כמו אצבע בתוך הגוף ! היא לא בידיוק ידעה איפה זה, אז היא אמרה לאבא שלי לעשות עם הכלב סיבוב שאולי יוציא את זה, וכשהוא חזר הם צילמו שוב וראו שזה עדיין שם. מירב הביאה לנו אוכל רפואי כזה והיא אמרה לתת לכלב את זה עם קצת אוכל רגיל שלו וזה מה שעשינו.היא אמרה שאם האוכל לא יעזור, נצטרך לערוך ניתוח בשביל להסיר את זה. איזה מוזר, האוכל הזה כנראה עשה לו עצירות או משהו. היום הבאנו לו דברים קלים לאכול שאולי זה יעזור, אבל אין שינוי במצב. מה שכן - הוא מרגיש יותר טוב מאיך שהרגיש אתמול, רואים עליו את זה. אני שמחה.
היום קמתי לצלילי קידוחים וכיסוח דשא, בשעה די מוקדמת ממה שהייתי אמורה להתעורר. זה היה כל כך מעצבן שהיה לי Daydream שיש לי אקדח ואני יורה במכסחת דשא והיא לא מפסיקה לעבוד, ואז אני יורה בבחור ברגל ואז זה מפסיק. XD יש לי מוח מעוות.
כרגיל, היו לי ארבע שעות בבית ספר - שיעור כלכלה והביתה. יש לציין שזה השיעור הכי משעמם שקיים במערכת שלי, ויחד עם זאת יום חמישי הוא היום המשעמם ביותר. היה אפילו משעמם יותר כי חברה שלי לא ישבה ליידי כי היא עשתה מבחן בגלל שהיא הבריזה שבוע שעבר. היו את התוצאות של המבחן - קיבלתי 45. איזה כישלון, תמיד הציון הנמוך ביותר בכיתה. התבאסתי על הציון כל הארבע שעות והסתמסתי ושיחקתי בפלאפון עד שנגמר הסיוט. אחרי הבית ספר נסעתי לסלקום לקחת את המכשיר שלי, כי קיבלתי חלופי בזמן שהנוכחי שלי היה בתיקון. (שלחתי אותו לתיקון בחופשת פורים, היה מפוצץ שם אז.) לא סובלת את המכשירים החלופיים שלהם. הם פשוטים מידיי וקטנים שקשה להחזיק את זה. קיבלו אותנו אחרי לא הרבה זמן והנציג לא היה כל כך נחמד, אבל יותר נחמד מההוא שהבאנו לו את המכשיר שלנו. עשינו את זה יחסית ארוך ממה שחשבתי, קראתי טוב את הטפסים שהביאו לנו, הרוב היה רשום שתלונות הלקוח לא אומתו וגם שהתקשרו אליי ולא עניתי, והתעצבנתי. זה כאילו המצאתי את זה! שאלתי את הנציג מה זה צריך להיות והוא אמר שכנראה הבעיה בסים והחליף לי סים חדש (גיליתי שהנוכחי סרוט לגמרי) והעתיק לי את המספרים. בזמן שהוא העתיק חשבתי לעצמי, אני לא באמת צריכה את כל המספרים האלה. ההכרחיים הם בידיוק שלושה אנשים, שחוץ מאחד מהם אני זוכרת את המספרים בעל פה.
מחר יש לי מבחן באנגלית בעל פה וגם עוד יום דיי מיוחד בשבילי (מחר אני אסביר בפוסט למה) יש למה לחכות. וגם בקרוב הפוסט המאה..
והנה לסיום, משהו שיגרום לכם להכיר אותי טוב יותר. בדרך כלל כשאני כותבת פוסטים אני שומעת אינפקטד מאשרום. וכן כן בטח חלק מהקוראים שלי חושבים שזה ברבור במוח אבל זה דווקא ממש עוזר לי להתרכז בכתיבה. אז הנה השיר האהוב עליי של אינפקטד מאשרום לסיום, שיהיה לילה נפלא.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
