מבט ביקורתי אל העולם. קפצו לי (:

הנושא החם מאוד עניין אותי, אז החלטתי לכתוב בנושא הזה.

ההגדרה שלי לאושר.. הוא  כשכלכך טוב לך שאתה קורן.

כלכך טוב לך שכל בנאדם שיראה אותך ברחוב, ידע שאתה מאושר. ידע שאתה בנאדם שמרוצה מעצמו ולאן שהוא הגיע ומה שהוא הצליח לעשות.

כשאתה מאושר אתה לא מפסיק לחייך עד שהחיוך פשוט נתקע לך ואתה לא מצליח לדבר

כשאתה מאושר אתה בוכה מהתרגשות

מה זה להיות מאושר?

כמה זמן לא הרגשתי את זה.

אני לא חושבת שאני מאושרת כרגע. אני אפילו בטוחה.

זו תקופה כזאת של בדידות כללית. לאכול ולישון, לאכול ולישון, הדיבור העייף הזה, גם כשאתה לא עייף.

אבל בכל זאת

ישנם דברים שעושים אותי מאושרת גם אם זה לתקופה קצרה.

לבקר את סבתא שלי, הרגעים הראשונים שאני שם הם רגעי אושר צרוף. הקבלת פנים שאני מקבלת וכל החיוכים והשמחה וכל הכינויים שאי פעם המציאו לי בקול צוהל וחייכן. אין על הרגעים האלה..

לראות את אבא שלי ואת הכלב שלי מאושרים גורם לי אושר פנימי בעצמי. אני מסוג האנשים האלה שטוב להם כשטוב לאחרים, אז כשאני רואה מישהו שאני אוהבת וטוב לו, טוב לי גם.

אז יש רגעים בהם אני מאושרת, אני לא אגיד שלא. אבל אושר כללי זה לא משהו שקיים אצלי כרגע.

אני בפיגור בעבודה במגמה, הבגרות באזרחות מתקרבת ואני לחוצה שלא אצליח. והתאונה הזאת שהגיעה פתאום, והבדידות הזאת.. למה אנשים מוותרים עליי כל כך מהר? גאד.. כמה שאני מנסה. זה כאילו הם אומרים לי מבפנים שני את לא טובה בשבילנו, לא טובה בשביל טיפוס כמוני. כמה טיפוסים אני צריכה לעבור בשביל לקלוט שאולי .. אף אחד לא מתאים לי?

שוב תסכול שאני מוציאה אותו בפוסט. שוב פוסט פסימי ואז אופטימי ואז פסימי. מתי כולם יהיו אופטימיים? מתי?

ונחזור לנושא שלנו. הרגע המאושר ביותר בחיי

אני זוכרת שהמורה שלי לאנגלית שאלה אותי מה הרגע המאושר בחיי בזמן המבחן מתכונת, ואמרתי לה שזה היה הרגע בו אמא שלי העיפה אותי מהבית.

בגיל 16 וחצי אמא שלי החליטה שהיא לא רוצה אותי בבית שלה יותר, ושאני נטל ושהיא רוצה אותי בחוץ. בחודש/חודשיים לפני זה ממש סבלתי מהמגורים שם. היא נשואה בפעם השניה עם בעל ש..אלוהים ישמור בלשון המעטה ובן ערס צעצוע קטן , עבריין קטן כזה. שניהם אנשים כאילו מהרחוב, הגיעו אלי הביתה. בתקופה שהיא יצאה איתו היא בכלל לא הזהירה אותי שהם עוברים לגור אצלנו, הכל קרה כל כך מהר. לא סובלת את שניהם, עד עכשיו. מה שהכי גרוע זה שהם קילקלו אותה והיא הפכה למרוקאית מגעילה כזאת. היא בכלל לא מרוקאית.

באותו היום הלכנו ביחד למשרד הרווחה והיא חתמה על טופס שהיא מרשה לי לגור עם אבא שלי. במשך הרבה זמן זה היה תלוי לנו על המקרר, תמיד היה עושה לי חיוך להסתכל על זה.

שבוע לפני שהיא העיפה אותי מהבית רציתי להזיז תעניינים מה שנקרא ולעשות את זה מהר, והלכתי לרווחה האלה אבל משום שמי שהייתי צריכה לא היה אז הלכתי הביתה. פשוט חיכיתי לאיזה ריב מטורף, האמתי שהריב ההוא היה ממש כזה בין רגע, לא ידעתי שעל שטות כזו היא תרצה להעיף אותי מהבית, אבל זה מה שקרה. איך שמחתי. אפילו לא בכיתי מכל איך שהיא דיברה אליי, זה לא הזיז לי. היא כאילו לא העבירה בי שום רגש. אחח כמה שזה היה נפלא!

ארזתי תיק עם דברים שאני אוהבת והלכנו ביחד לרווחה ושם היא חתמה על המסמך. אבא שלי חיכה לי שם בחוץ ואז נסענו לבית שלו. סוף סוף השתחררתי מהגיהנום הזה שפעם היה נקרא בית (בקושי) זה לא בית שלי . לא הרגשתי שזה הבית שלי, באו אנשים מהרחוב והסתובבו בתחתונים. מה אני צריכה לראות את הגועל נפש הזה?

לסיום משהו קצת אופטימי..