מבט ביקורתי אל העולם. קפצו לי (:

אחרי שכתבתי את הפוסט הקודם הלכתי להתקלח, ואחרי זה נסעתי לביקורופא, קיבלתי גימל אחד וכדורים ליומיים.

כשחזרתי קראתי את כל הבלוג שלי, עד לממש החודש הראשון של 2011. איזה מוזר היה להיזכר, ויש דברים שבכלל לא זכרתי. הכתיבה שלי זורמת וממכרת, וזה היה ממש כאילו אני מספרת לעצמי בלבד. אני מזמן הבנתי שיש לי כישרון, אבל כבר שכחתי כמה. המחשב בדיוק היה צריך עדכון והוא גם נדפק לי (בפוסט הראשון של 2011) והחלטתי ללכת לישון וזהו.

כל אותו הלילה המוח שלי היה טרוד בקשר לגימל, קיבלתי אחד. אבל ב00:20 בלילה, שזה כבר יום ראשון, סימן שאני צריכה לחזור ביום שלישי? ממש קיוויתי שכן.

כשקמתי היום בבוקר אבא שלי התקשר לבנדוד שלי , המומחה הגדול לגימלים, והוא אמר שאני צריכה לחזור ביום שני. אני מקווה שאני אבריא עד אז.\

התקשרתי משהו כמו 8 פעמים (ואני לא מגזימה) למ"מ שלי, והיא לא ענתה. בסופו של דבר השארתי לה הודעה ואמרתי לה שם שהלכתי לביקור רופא וקיבלתי כדורים וגימל ושאני מקווה שזה בסדר ושהיא שומעת את זה. אחרי אותה הודעה קולית התקשרתי עוד כמה פעמים, והיא לא ענתה!

פתאום יש שיחה מהמכשיר השני שלי. רצתי לסלון כי המכשיר היה בטעינה, זו הייתה המ"מ, אמרתי לעצמי "אוי ואבוי". עניתי לה "הקשב המ"מ" ולאחר מכן התחילה השיחה. היא שואלת אותי בפליאה וסמכותיות שכזאת, למה לא באתי היום. אמרתי לה שהתקשרתי המון פעמים וגם השארתי לה הודעה, והיא אמרה לי שהיא לא שמעה ו "עכשיו תגידי לי מה באמת קרה" ואני הייתי בהלם. מה לעזאזל? למה שאני אמציא דבר כזה? למה היא לא מאמינה לי? מה זה צריך להיות? :\

ואז שוב אמרתי לה את אותם הדברים, ושאלתי אותה כמה שאלות לגבי הכדורים, והטפסים שקיבלתי והדברים האחרים שצריך להביא ולאחר מכן נגמרה השיחה.

עוד לא סיפרתי לאבא שלי שהיא אמרה דבר כזה, אני מפחדת. הוא בטח ממש התעצבן. הוא מספיק מעוצבן על הצבא והתנאים שלי בטירונות, שהיו ממש תת תנאים אל תשאלו. אין מים לשתיה, אין מים חמים במקלחת (ועוד הסמל מאיים עלינו שאוי ואבוי אם לא נתקלח ושהוא העלה פעם טירונית על משפט בגלל זה!) יש דליפה באוהלים, אי אפשר לסגור את האוהלים, אי אפשר לסגור תדלת בשירותים, אף פעם אין נייר. וחוצמזה, אנחנו כאילו היינו מחוץ לאיזור המגורים. האוהלים היו על משהו שנראה לי כמו מגרש גדול, ובכלל איפה שהיינו זה היה מין איזור כזה שאף אחד לא נכנס אליו (חוץ מאיתנו) וזה לא היה מגורי בנות בכלל. זה היה ממש מאולתר. אפילו הח' שאנחנו צריכים להתייצב , בכלל מחוץ לאיזור של האוהלים.

ויצא לנו להיות במגורי בנים. למעשה, רוב הפעילויות שם. יש להם הכל. מקולר ועד תנורים באוהלים. שירותים נקיים, גדולים ומרווחים, עם נייר טואלט כמובן. התנאים שלהם בית מלון לעומתנו, והם עוד מתלוננים על טיפה אחת שנופלת אצלהם באוהל פעם בעשר דקות, בזמן שבאוהל שלי יש זרימה.

מחר אני חוזרת, לסיוט הזה שנקרא טירונות. כמה בכיתי בסופ"ש, הוצאתי את הכל. כל מה שהתאפקתי בשלושה ימים האלה שם. איך אתאפק עד יום שישי עוד שבוע, אני לא יודעת.

אני כל כך מקווה שהתנאים ישתפרו, או לפחות יהיו קצת יותר סבילים. היה לי ממש קשה לישון שם בגלל הרוחות והאורות והרעש של הגשם. כשאני הולכת לישון אני חייבת שהכל יהיה שקט ושלא יהיה אור, כך הורגלתי. כשישנתי שם, התעוררתי ככה פעם בחצי שעה-שעה. לא היה לי נוח והיה קר בטירוף. ישנתי עם מעיל וכמה שכבות ועדיין רעדתי. בלילה האחרון בכלל הבגדים שאיתם ישנתי היו רטובים.

מנסה לצבור כוחות נפשיים וגופניים לשבועיים שם. הגוף שלי קצת חוזר לעצמו, אמנם עדיין תפוס כולו, אבל היו לי שריטות אדומות ממש בכתפיים בגלל המשקל של התיקים (ששוקלים יותר ממני) ועכשיו זה קצת פחות אדום, ופחות כואב כשנוגעים.

לא בא לי להכין את התיק, לא בא לי לחזור לשם. אי אפשר באמת להבין כמה חרא זה צבא כשאתה אזרח. אבל כשאתה נמצא במסגרת הזאת אתה מבין למה כולם רוצים לצאת ולמה כולם מתלוננים.

בקשר לצינון והשיעול וכל זה, הכדורים שהביאו לי באמת שיפרו את זה משמעותי. אמנם אני עדיין דולפת ומשתעלת, אבל הרבה פחות. מקווה כל כך להבריא עד מחר. מריצים אותנו בגשם ומכריחים אותנו לעמוד בלי לזוז. זה כל כך קשה לא לזוז כשאתה רועד.. על גבול הבלתי אפשרי. 

מנסה לחשוב חיובי.