מבט ביקורתי אל העולם. קפצו לי (:

זהו, אין יותר פייסבוק.

מרגיש לי חופשי יותר, טוב יותר.

אני לא יודעת אם אתה קורא פה, אני מניחה שלא. יותר טוב. תתעסק בחיים ה"עמוסים" שלך.

החלפתי תפקיד, עכשיו אני סמלת מבצעים ולא תצפיתנית מגעילה. מקווה שיהיה לי יותר טוב..

החלפתי גם בסיס, אני סוף סוף בבסיס שרציתי להיות בו. גם קרוב לבית גם יציאות טובות וגם אנשים (חלקם) טובים.

אני בהסמכות לתפקיד ואני מקפיאה אותם לטובת נופש מבצעי שאהיה בו בשבוע הבא. פעם ראשונה שאהיה בנופש מבצעי EVER. הרבה בריכה והופעות ומסיבות ^.^ 

הזדמנות קצת לנוח ולהיפטר מכל המחשבות שמטרידות אותי כולל המבחנים שאצטרך ללמוד אליהם כדי להיות מוסמכת בתפקיד.

וגם הזדמנות להכיר אנשים. אני לא סגורה אם זה אנשים שמהבסיס שלי או לא. כנראה שיבואו מהבסיס שלי אבל לא רק, גם חירניקים. ובטח גם אנשים מהמש"א שאני לא כל כך אשמח לראות, אבל לא אתן להם להרוס לי את החופשה!

יש לי בגד ים ממש יפה וחדש שאשמח להשוויץ איתו את הגוף שלי, למרות שדי התרחבתי ונוספו קצת שומנים בזמן האחרון..אני מניחה שאני עדיין נחשבת רזה אז בסדר. חח

בזמן האחרון מטרידה אותי המחשבה שיש לי הפרעת אישיות כלשהי, וזה די הגיוני בהתחשב לאיך שאני מרגישה בזמן האחרון. 

בפגישה הבאה שלי עם הפסיכולוגית אברר את הנושא ואולי אפגש עם פסיכיאטר שיאבחן אותי. מי יודע אולי אפילו זה יכול להוציא אותי מהצבא :O

אני  כל הזמן חושבת על השחרור שלי, והוא כלכך רחוק. פאקינג שנה וחצי. כלכך הרבה דברים יכולים לקרות בשנה וחצי.

אני מתכננת לעשות מועדפת חצי שנה ואז לעבוד בחברה של הבן של הבוס לשעבר של אבא שלי. יש לו חברה ענקית שאחראית על מלא דברים וזה פרוס בכל העולם. ולפי מה שהבנתי יש לו גם עגלות, שזה אחלה. אולי אפילו אוכל להתקדם ולבנות מזה קריירה.

אני בכלל רוצה לגור בחו"ל כל חיי, לא רק משהו כמו שנתיים-חמש לעבודה ואז לבוא לארץ. אני יודעת שלגור בארץ לא מתאים לי וכל המנטליות הישראלית הזאת.. אני ממש לא אוהבת אותה. אני מתחברת לנימוסים של האירופאים, לנועם, לעדינות.

אבל לכו תדעו, אם יהיה לי חבר והוא יהיה רציני והכל, מתישהו במהלך השירות הצבאי ולקראת סופו, זה יכול להרוס לי קצת את השאיפות האלה ואולי אפילו לבטל אותם.

מקווה להכיר מישהו בנופש. לווא דווקא בנזוג עתידי, אולי סתם איזה ידיד שיכול להעביר לי את הזמן בבסיס כשאין לי מה לעשות, זה יכול להיות מגניב..

מקווה שיהיה כיף בנופש! שאהנה. לצאת קצת משגרה. זה יכול להיות טוב.

פאק סוף סוף משהו שנראה כמו הפוסטים שלי פעם. טוב לא בדיוק אבל מתקרב לזה.

בטוח יש לכם מה להגיב על המלא נושאים שציינתי כאן.

מקווה שאני לא מאכזבת את המנויים שלי (18 במספר) שאני לא שולחת להם עדכונים. אז על זה שלחתי..

לילה טוב ^_^

טוב, ראיתי שהפכת להיות כבר 19 מנויים ואני באמת רוצה לא לאכזב אתכם. פשוט לא היה לי חשק לכתוב והמוח היה עמוס רצח ולא היה לי זמן לכלום.

התחלתי את הקורס, אני כבר חודש שם. פאקינג 12-2 שהורסים אותי, פשוט הורסים. ממוטטים אותי נפשית.

אפילו כתבתי שיר, כן שיר. יותר נכון חמשיר, הוא יהיה בסוף הפוסט, ואם אין לכם סבלנות אז תלכו למטה תקראו אותו ואז תחזרו לקרוא פה . חחח

הימים הראשונים היו נטו טרטורים, פה עשרים שניות שם עשרים שניות. פאקינג 6 מפקדות שאחרי זה צוחקות עלינו אחושילינג.

היינו מחלקה ממש גרועה, אבל בתור קורס אין מה להשוות. אני באמת מרגישה שהשתפרנו.

למדנו כבר 3 נושאים בקורס, נבחנו ונכשלתי בשניים מהם, עשיתי מועד ב' השבוע בשבוע עבודות ושמירות שלי.

על הקורס אין הרבה מה לספר, פה ושם מקפיצים אותנו , עושים לנו פעילויות עם מים וכאלה. אנחנו עדיין לא מגובשות, בשיט לא מגובשות. כל הזמן יש ריבים.

השבוע הזה בכלל הייתי אמורה לשמור. פתאום ביום שבת אחרי שעשיתי א' אקטואליה עם עוד מישהי, מקריאים אותי ברשימת עובדי הרס"ר והייתי בהלם. מתברר שלמי שיש פטור 10% מהגוף לא שומר, אבל שמרתי עד אז,  פתאום הפטור הזה תקף.

את העובדות רס"ר הרסר חילק לשתיים: קבוצה שתהיה כל הזמן בשקם וקבוצה שתסייר בכל הבסיס. אני בהתחלה הייתי בשקם, והבנות של הסיורים שזה נקרא בעצם פטרולים, אמרו שאנחנו לא עשינו כלום. העבודה שם זה לנקות תשולחנות, לטאטא, לקרצף תשירותים שנמצאים קרוב, לטאטא עלים (!) וכ'ו. בימים שאחרכך הבנות התעצבנו מהחלוקת עבודה והתחלפנו, ואחרי זה חזרנו, וכל הזמן היו ריבים מי תלך לפטרול ומלא היו הולכות להפניות או רופא או גימלים או פע"ב וכל אחת התלוננה על הכאבים שלה (קבוצה של פטוריסטיות מה יש לעשות) חוץ ממני. אני לא התלוננתי ולמרות שכאב לי עשיתי מה שאני יכולה ומעבר, לא נראלי שהם העריכו את זה בכלל. כל אחת שם חשבה על התחת שלה.

יום חמישי היה יום ממש גרוע מבחינתי. קודם כל שתיים מהעובדות רסר איתי בחדר ויצא ככה שהיה כבר 6 ועשרים ולא הערתי אותן כי הייתי בשירותים והן אחרי זה כעסו עלי שהן היו צריכות להתארגן מהר. אבל השיא, השיא היה בערב. המפתח של המחסן של הרסר היה אצלי בכיס, וכנראה שהבנות ממש חיפשו אותו ולא שמעתי את זה (בטח כי ישבתי עם ידיד שלי שהכרתי מהבהד), ובכלל שכחתי שהוא אצלי. אחרי שנגמר היום עבודה תמיד הולכים לקו הקשב אז אחרי זה הלכתי להיבחן. תוך כדי המבחן המפקדות נכנסו אמרו לכל הבנות שעשו מבחן חוזר לצאת כמו שהן, נלחצנו כולנו. כשיצאנו מהבניין ראיתי את כל הקורס שלי והבנתי שזה בטח סיכום שבוע והמפקדות יצעקו עלינו על משהו. אכן צעקו.. על זה שעל כל דבר הבנות רוצות לדעת מתי יוצאים, וגם היה אמור להיות לנו יום הורים (שכאילו מסבירים להורים על התפקיד) אבל זה התבטל בגלל המזגאוויר החרא. בקיצור עוד סיכום שבועי קצר, ואחרי זה המפק"צ אמרה שהבנות של הרסר יפתחו שלשות בצד אז הלכנו, ואז המפקצ אמרה שהרסר התקשר להתלונן על זה שהכלים בחוץ והבנות אמרו שהן לא מצאו את המפתח ואז נזכרתי ואמרתי לעצמי: יואו המפתח אצלי והוצאתי אותו ואז המפקצ אמרה : מה נאבד? ואז הבנות אמרו שלא משנה ואחרי זה הסתכלו עלי בעצבים. הבאתי להן את המפתח והן רצו בגשם להכניס את הדברים. אני חזרתי למבחן. היה קצת קשה אבל סיימתי את זה. אחרי זה הלכתי למגורים ודיברתי עם חבר שלי בטלפון. הגעתי לחדר וראיתי את הבנות במבט של רוצות לצאת עלי אז אמרתי לחבר שלי שאני אתקשר אליו אחרכך ואז הבנות, מה זה יצאו עלי .. צעקו עלי שאיפה הראש שלי ושכולן חיפשו ושאני ישבתי עם הידיד שלי וזה כל מה שאני עושה ושזה חוסר אחריות ומה אני חושבת שאני עושה וכל זה.. משהו כמו חצי שעה. אחרי שהן הלכו יש עוד שתי בנות איתי בחדר שגם בעבודות רסר שהמשיכו לצאת עלי עם זה. אז הרגשתי שאני לא יכולה יותר ויצאתי החוצה. דיברתי עם ידיד שלי כבר על סף בכי אמרתי לו שיפגש איתי. קבענו איפשהו בבסיס ואחרי זה הלכתי לשם. כל הדרך פשוט לא הפסקתי לבכות. עם יבבות והכל, בחיים לא הייתי ככה. לא זיהיתי את עצמי בכלל. אחרי זה נפגשנו ודיברתי איתו על זה ובכיתי והוא הרגיע אותי והשיחה אפילו נגמרה בסבבה. הוא ליווה אותי למגורים ופגשנו את חברים שלו בדרך הם ממש הצחיקו אותי זה היה מגניב. אבל באסה, כי ביום ראשון הוא עוזב.  מחלקים את הקורס שלו לשניים חלק נשארים וחלק עוברים, והוא מהאלה שעוברים. ככה שזו הייתה הפעם האחרונה שאני בעצם פוגשת אותו בבסיס. האמתי שבכלל הכרנו ממש באותו השבוע ואני לא מכירה אותו הכי טוב שיש, אבל זה עדיין מבאס.

בבוקר של שישי חששתי שהבנות יעלו את הנושא ואני שוב אתפרק מבכי, אבל לא היה שומדבר שקרוב לזה. סתם קרענו תתחת. נתנו לנו לעבוד גם ביום שישי, לאיזה ארבע שעות. הרסר ממש עיצבן אותי וגם איחר לנו כשהיינו צריכות ללכת, והיינו צריכות להיות בקו הקשב על א' ולא היה לנו זמן להחליף. הבנות התייצבו בקו הקשב וחיכו לנו. המפקדות נזפו בנו קצת ואז הלכנו לעשות תדרוך יציאה ליד הש"ג. המפקדות ראו שזו שעושה לנו את התדריך מתעכבת אז היא נתנה לכל הבנות של העובדות רסר איזה 15 דקות (בלבד) לעלות על א' מדוגם עם גז מדמיע והכל ורצנו למגורים. חשבתי ששמתי את הגז שלי בקיטבג שאני משאירה בסוף סתם הפכתי אותו, זה היה בתיק. ביקשנו הארכה והגענו ממש על השניה. עשו לנו תדריך רגיל ואחרי זה שיחררו אותנו. רצנו אל המגורים לעוף משם כבר ואני סידרתי את הדברים שהפכתי. משומה הופתעתי לראות רק זוג מכנסיים אחד על המיטה בעוד שאני יודעת שהשארתי שניים. חיפשתי אותו קצת ואז הלכתי הביתה. הייתי האחרונה שיצאה מהש"ג כי התעכבתי עם התיק. חבר שלי בא לקחת אותי ונסענו לאכול באיזו מאפיה ואחרי זה הוא לקח אותי הביתה.

היום הזה הוא מוזר רצח. מהרבה סיבות אבל אין לי חשק לפרט ולחשוב על זה ולנסות לנסח את זה. אני צריכה לישון על זה קצת.

לסיום השיר שכתבתי. זה היה בנסיעה ברכבת לקריה. עשו לנו סיורים בבסיסים שאנחנו הולכות לשרת ונסענו בתחבורה ציבורית כי פאקינג אין תקציב. אניוואי הנה זה:

דחוסה בתוך קרון מלא באזרחים

כולם עסוקים בעצמם, נראים תשושים

בחוץ יש שמש אבל לי לא אכפת

רוצה רק לחזור לבסיס, לצאת שבת.

אין לי כוח לנקות וללמוד

רוצה לצאת מהמסגרת הצבאית, ללכת לעבוד

הנסיעה המתישה לי עושה רק רע

בתוך הדיכאון מנסה למצוא שלווה.

שבת שלום אנשים. מצו את עצמכם.

וואו, כל כך מוזר שנכנסתי לבלוג בנסיבות האלה. חיפשתי את השיר האחרון שכתבתי ורציתי לדעת מה התאריך שלו. מסתבר שהשיר האחרון שכתבתי היה ב5.10.10.

ראיתי שחיפשתם, שהגבתם, שביקשתם שאחזור, רציתי לעדכן אבל לא הרגשתי שיש לי מה לכתוב.

מסתבר שגדלתם, מנויים יקרים. ל18 אנשים טובים ואיכותיים. 18 אנשים שמתעניינים בכתיבה שלי ובי.

אז ככה: קודם כל מצאתי עבודה בסופו של דבר (אחרי חיפושים מתישים במיוחד) כאורזת מתנות בפוקס הום. הפרוייקט היה אמור להיות שבועיים, אבל איכשהו נתנו לי רק 3 ימים עבודה, אבל זה גם משהו. לאחר חודש-חודשיים התקשרו אלי שוב מהחברת כוח אדם הזו, והציעו לי להיות סופרת מלאי. עבדתי בזה כחודשיים, ופיטרו אותי. באותו יום שפיטרו אותי התקשרו אלי מחברת כוח אדם אחרת וקבעו איתי ראיון עבודה. הלכתי לראיון כ-יומיים לאחר מכן. הראיון הלך הרבה יותר טוב משחשבתי, והתקבלתי בשמחה. עבדתי משהו כמו שישה ימים בערך, פרויקט דיול מכירות של ניקול. (דיול מכירות נו, האנשים האלה שמציקים לכם באמצע הקניות כדי שתקנו את המוצרים שלהם) הדיול היה ממש קשה כי זה מוצר שהוא לא אוכל שאפשר לעשות טעימות, אז רוב האנשים בכלל לא התייחסו אלי.

שבוע לפני הגיוס שלי התקשרו אלי שוב מהחברה של הדיול מכירות, התחננו אליי שאעבוד למשך שלושה ימים בדיול של פיסטוקים, אמרתי להם שאחזור אליהם והתקשרתי לאבא שלי להתייעץ איתו, הוא אמר שהוא לא מוכן לשלם לי נסיעות אבל אם אני רוצה אז אלך על זה. בסופו של דבר הסכמתי והם קבעו לי משמרת ליום שלמחרת, וגם הזמינו אותי להכנה בתשלום אצלם. לא יודעת איך שרדתי את אותו היום.. קמתי ב6 ואחרי זה נסעתי באוטובוס ואז ברכבת ואז התברברתי בדרך למשרדים שלהם, גם באתי באיחור וגם לקח להם מלא זמן עד שהם קיבלו אותי. בסופו של דבר עשיתי את ההדרכה, הלכתי לאחר מכן לאכול משהו ואז חזרתי ברכבת. ברכבת ראיתי את צופית גרנט (!) אבל היא הייתה עסוקה עם מישהי וגם לא רציתי להציק לה, אז לא יצא לי לדבר איתה. חזרתי לאיזור מגוריי ברכבת והעברתי את הזמן בקניונים עד למשמרת, עשיתי קניות ושתיתי משקה אנרגיה. המשמרת עצמה הייתה די חלשה, והייתה לי בעיה עם הדוכן, אבל מכרתי. כל המשמרות לאחר מכן הייתי על משקאות אנרגיה כדי לשרוד.

אבל עזבו אתכם עבודה, למה כל כך רע לי שאני כותבת פה בעצם?

צבא. התגייסתי לפני שלושה ימים. התנאים היו תת-תנאים ובעקבות כך אני ממש חולה עכשיו, כנראה שלא אחזור בראשון כי אני מרגישה שזה הולך ומחמיר.

שיחררו אותנו הסופש, כנראה שזו הייתה טעות אבל אני ממש הייתי צריכה את זה.

אני כותבת כשרע לי, ויש לי המון המון מוזה בזמן האחרון, ואני מעדיפה שלא לכתוב כי אז כשאני קוראת את השיר, אני נזכרת באותה ההרגשה שהייתה לי כשכתבתי, ולא בא לי להיזכר..

השעתי את הפייסבוק ואני מרגישה הקלה. כל כך הרבה זמן רציתי לעשות את זה, וסוף סוף מצאתי את הזמן. אני הפסקתי להתחבר ולהגיב, לפרסם. אני חושבת שאנשים צריכים להישאר בקשר איתי בלי שום קשר לפייסבוק, ולא חייב את זה בשביל להשאר בקשר. חוצמזה, אני מרגישה שכל הפייסבוק מלא בילדים ושאני כבר מבוגרת לזה וזה לא בשבילי. 

אגב כבר יש לי 19 אם לא שמתם לב.

אני יושבת פה עם טישיו שאני כבר הולכת לסיים. שמיכת פוך ועוד שמיכה מצמר, מעיל עם פרווה ותנור על 2 . השמיכות שלי התכסו בהר של נייר טואלט שצריך לזרוק, אבל לא אכפת לי מזה. אני רוצה שכבר תצא שבת, ואני אתקשר למפקדת מחלקה שלי ואסביר לה את מצבי, ואני אראה מה עושים. כנראה שאלך לביקורופא ואוציא גימלים.

תצפו לעוד עדכון היום, כי אני מרגישה שיש לי עוד הרבה מה לפרוק.

אוהבת, הנצחית.