וואו, כל כך מוזר שנכנסתי לבלוג בנסיבות האלה. חיפשתי את השיר האחרון שכתבתי ורציתי לדעת מה התאריך שלו. מסתבר שהשיר האחרון שכתבתי היה ב5.10.10.
ראיתי שחיפשתם, שהגבתם, שביקשתם שאחזור, רציתי לעדכן אבל לא הרגשתי שיש לי מה לכתוב.
מסתבר שגדלתם, מנויים יקרים. ל18 אנשים טובים ואיכותיים. 18 אנשים שמתעניינים בכתיבה שלי ובי.
אז ככה: קודם כל מצאתי עבודה בסופו של דבר (אחרי חיפושים מתישים במיוחד) כאורזת מתנות בפוקס הום. הפרוייקט היה אמור להיות שבועיים, אבל איכשהו נתנו לי רק 3 ימים עבודה, אבל זה גם משהו. לאחר חודש-חודשיים התקשרו אלי שוב מהחברת כוח אדם הזו, והציעו לי להיות סופרת מלאי. עבדתי בזה כחודשיים, ופיטרו אותי. באותו יום שפיטרו אותי התקשרו אלי מחברת כוח אדם אחרת וקבעו איתי ראיון עבודה. הלכתי לראיון כ-יומיים לאחר מכן. הראיון הלך הרבה יותר טוב משחשבתי, והתקבלתי בשמחה. עבדתי משהו כמו שישה ימים בערך, פרויקט דיול מכירות של ניקול. (דיול מכירות נו, האנשים האלה שמציקים לכם באמצע הקניות כדי שתקנו את המוצרים שלהם) הדיול היה ממש קשה כי זה מוצר שהוא לא אוכל שאפשר לעשות טעימות, אז רוב האנשים בכלל לא התייחסו אלי.
שבוע לפני הגיוס שלי התקשרו אלי שוב מהחברה של הדיול מכירות, התחננו אליי שאעבוד למשך שלושה ימים בדיול של פיסטוקים, אמרתי להם שאחזור אליהם והתקשרתי לאבא שלי להתייעץ איתו, הוא אמר שהוא לא מוכן לשלם לי נסיעות אבל אם אני רוצה אז אלך על זה. בסופו של דבר הסכמתי והם קבעו לי משמרת ליום שלמחרת, וגם הזמינו אותי להכנה בתשלום אצלם. לא יודעת איך שרדתי את אותו היום.. קמתי ב6 ואחרי זה נסעתי באוטובוס ואז ברכבת ואז התברברתי בדרך למשרדים שלהם, גם באתי באיחור וגם לקח להם מלא זמן עד שהם קיבלו אותי. בסופו של דבר עשיתי את ההדרכה, הלכתי לאחר מכן לאכול משהו ואז חזרתי ברכבת. ברכבת ראיתי את צופית גרנט (!) אבל היא הייתה עסוקה עם מישהי וגם לא רציתי להציק לה, אז לא יצא לי לדבר איתה. חזרתי לאיזור מגוריי ברכבת והעברתי את הזמן בקניונים עד למשמרת, עשיתי קניות ושתיתי משקה אנרגיה. המשמרת עצמה הייתה די חלשה, והייתה לי בעיה עם הדוכן, אבל מכרתי. כל המשמרות לאחר מכן הייתי על משקאות אנרגיה כדי לשרוד.
אבל עזבו אתכם עבודה, למה כל כך רע לי שאני כותבת פה בעצם?
צבא. התגייסתי לפני שלושה ימים. התנאים היו תת-תנאים ובעקבות כך אני ממש חולה עכשיו, כנראה שלא אחזור בראשון כי אני מרגישה שזה הולך ומחמיר.
שיחררו אותנו הסופש, כנראה שזו הייתה טעות אבל אני ממש הייתי צריכה את זה.
אני כותבת כשרע לי, ויש לי המון המון מוזה בזמן האחרון, ואני מעדיפה שלא לכתוב כי אז כשאני קוראת את השיר, אני נזכרת באותה ההרגשה שהייתה לי כשכתבתי, ולא בא לי להיזכר..
השעתי את הפייסבוק ואני מרגישה הקלה. כל כך הרבה זמן רציתי לעשות את זה, וסוף סוף מצאתי את הזמן. אני הפסקתי להתחבר ולהגיב, לפרסם. אני חושבת שאנשים צריכים להישאר בקשר איתי בלי שום קשר לפייסבוק, ולא חייב את זה בשביל להשאר בקשר. חוצמזה, אני מרגישה שכל הפייסבוק מלא בילדים ושאני כבר מבוגרת לזה וזה לא בשבילי.
אגב כבר יש לי 19 אם לא שמתם לב.
אני יושבת פה עם טישיו שאני כבר הולכת לסיים. שמיכת פוך ועוד שמיכה מצמר, מעיל עם פרווה ותנור על 2 . השמיכות שלי התכסו בהר של נייר טואלט שצריך לזרוק, אבל לא אכפת לי מזה. אני רוצה שכבר תצא שבת, ואני אתקשר למפקדת מחלקה שלי ואסביר לה את מצבי, ואני אראה מה עושים. כנראה שאלך לביקורופא ואוציא גימלים.
תצפו לעוד עדכון היום, כי אני מרגישה שיש לי עוד הרבה מה לפרוק.
אוהבת, הנצחית.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
