מבט ביקורתי אל העולם. קפצו לי (:

חזרתי לסיוט שנקרא טירונות, זה היה ביום שני בבוקר. סיירתי בכל הבסיס עד שמצאתי את המגורים שלנו והלכתי לקו הקשב. הייתה שם בדיוק בחורה איתי מהמחלקה, בדיוק סיימה שמירה ושאלה איפה המחלקה שלנו ואמרו לנו שבאודיטוריום. המפקדת אמרה לי לשים את התיק וללכת עם אותה הבחורה לשם. שמתי את התיק באוהל שלי ליד מיטה (לא בהיא שהייתה שלי, היא הייתה כבר תפוסה) וחזרתי. התפלאתי לראות את כולם על מדי ב', עם מימיות והכל, ואני הייתי יחידה על א'. זו הייתה איזה הרצאה עם אחד המפקדים, על זה שאסור לקחת טרמפים או משהו כזה.

עד שהתחלתי להתרגל לרעיון של צבא ושל אוהלים ושל להתקלח עם עוד בנות (אגב, עשיתי את זה! באחד מהלילות) ושל לסחוב נשק לכל מקום, רומזים לנו באמצע יום חמישי שכנראה נשתחרר הסופש ונסגור סופש הבא, די התבאסתי מהרעיון. לקראת ערב של אותו היום היה כבר בטוח שנצא, אז ויתרתי על מקלחת שם והחלטתי להתקלח ביום שישי שאחזור הביתה.

רביעי שמרתי באמצע היום. הייתי אצל החופ"לת בבוקר והיא קבעה לי תור לרופא שעה וחצי לפני השמירה שלי. חיכיתי שעה ורבע לרופא ובסוף הלכתי לשמירה. במהלך השמירה ישבתי, עד שאחת המפקדות תפסה אותי וצעקה עלי מה זה צריך להיות שאני יושבת בשמירה, ואז אמרה לסמל. והסמל בא אליי ואמר לי שהוא לא צריך לשמוע עלי דברים כאלה ושאני חיילת טובה (כן כן! איך התלהבתי מזה חח) ושלא יקרה שוב. הכיסא בעמדת שמירה זה רק בשביל בנות שיש להן פטור מלעמוד בשמירה. הוא אמר לי להוציא את הכיסא מהעמדת שמירה וכמובן ישר עשיתי את זה. אחרי זה השמירה עברה די לאט. ראיתי את הקורסיסטים מתאמנים על הטקס שלהם. רחבת הטקס ממש ליד המגורים שלנו. איזה יופי הם צועדים, יש לנו הרבה מה ללמוד מהם. 

חמישי קבעתי שוב תור לחופ"לת היא כבר ידעה על המצב שלי, ורשמה שוב את אותם הדברים וקבעה לי תור לרופא. הרופא היה בדיוק לקראת סוף התיזוזים שלנו וכל הזמן שק"ם. כשחזרתי ראיתי כבר את כל המחלקה עם השמאל-ימין-שמאל לקראת צעידה לאנשהו, אחרי הזמן שקם. כשהגעתי כולי שבוזה מהרופא (הרגשתי כמו אחרי אונס נשבעת לכם. הרופא דחף לי מקל עמוק לגרון איזה אלף פעם עד שהתחרט) ואחרי כמה דמעות שזלגו לי אני שומעת את הבנות צועקות "הנה החסרה" ושאלו אותי אם אני מצטרפת. לא התייחסתי אליהם והלכתי לדבר עם אחת המפקדות. אמרתי לה שקיבלתי פטור וכדורים והיא אמרה לי להצטרף. אמרתי לה "מה, אין לי זמן שקם ולכולם יש?" היא אמרה לי אין מה לעשות ואז לחצתי עליה עד שבסופו של דבר היא אמרה לי להגיע לחדר אוכל עוד חצי שעה ולא לאחר. היה לי זמן שקם אישי, זה היה מגניב. קניתי טוסט ואצבע קינדר. בשקם ראיתי הורים של הקורסיסטים,קונים אוכל. לא סיימתי לאכול וכבר הייתי צריכה להיות בדרך חזרה אז אכלתי בדרך. בדרכי לחדר אוכל ראיתי כמה קורסיסטיות עם מדים לבנים  (וואו זה כל כך יפה!!!) מתכוננות לטקס, וקצת נאבדתי בבסיס. שאלתי כמה קורסיסטיות שניקו את האיזור איפה החדר אוכל והן אמרו לי לבוא איתן. בדרך דיברתי איתן, הן היו ממש נחמדות. נראה כי הן תפסו אותי כמישהי שקצת זורקת ולא משקיעה, אמרתי להן שאני לא ככה פשוט הייתי גמורה מהרופא וגם הריצו אותנו המון וכולי הייתי כאובה מהנשק (לפחות קיבלתי מקוצר). בסופו של דבר הגעתי לחדר אוכל, ראיתי את מחלקה 2 שהם חלק מאיתנו, גם טירונים. הם נכנסו לחדר אוכל וכמובן שלפני זה עשו מצב"ה (איזה מצחיק זה היה, הם נראו מבולבלים בדיוק כמונו!) אחרי שחלק כבר נכנסו שאלתי את אחד המפקדים שלהם אם המחלקה שלי צריכה להגיע והוא אמר שכל רגע. התלבטתי כל הזמן אם להגיד לו "הקשב המפקד" או לא. בסוף החלטתי שלא ועד עכשיו אני לא סגורה על זה שלא הייתי צריכה להגיד לו. אז מה אם הוא לא המפקד שלי ואני לא מכירה אותו, הוא מפקד .. לא? חח

אחרי כמה דקות שמעתי כבר את השמאל-ימין-שמאל של המחלקה שלי ולאט לאט ראיתי אותן באות. איזה מוזר זה לראות אותנו, מהצד. הן דווקא התנהגו סבבה אבל ראו שהן טירוניות. חיכיתי עד שכולם יכנסו ונכנסתי בין השלשה האחרונה. בחדר אוכל מישהי אמרה לי שהסמל שאל למי אין מדי ב' (דווקא בזמן שלא הייתי!) ושידברו איתו אחרי החדר אוכל. שאלתי את הבנות שגם להן אין מדי ב' והן אמרו שנראה מה נעשה. פרוצדורות בצבא זה דבר שלוקח המון זמן. בסופו של דבר לא הביאו לנו כלום באותו היום. לפני השעת טש היה שיעור ספורט ולא השתתפתי כי הרופא נתן לי פטור אבל לבשתי בגדי ספורט. הבנות היו מלאות באנרגיה וקפצו במקום, וזה נורא עיצבן את המפקדות שלנו. אז החליטו לתזז אותנו וכל שניה להחליף למדי א'- מדי ב'- ספורט, מספר פעמים. בהתחלה גם אני שמתי את המדי א' שלי בחזרה אבל כשאמרו לשים בגדי ספורט הבנתי שזה השיעור ספורט בעצם, וישבתי בצד עד שהן סיימו. אחרי זה הקריאו את השמות והשעות של השמירות. שובצתי לשמור בין 3 וחצי לארבע, איזה כיף. הבנתי עם עצמי שאין מצב שאני אשן כמו שצריך ואחזור גמורה הביתה. הייתה לנו שעת טש מוקדמת ושיחררו את השומרות בלילה מוקדם מהרגיל. מה שלא היה טוב במיוחד, כי שאר הבנות שהיו צריכות לנקות ואז ללכת לישון עשו המון רעש ורק אחרי שהמפקדים והסמל קלטו את זה והלכו לאוהלים, לא היה שקט. אחרי בערך 2 דקות שהסמל היה אצלנו באוהל נרדמתי (מדהים כמה טירוניות מפחדות מקצת פיקוד). התעוררתי איזה כמה פעמים לפני השמירה שלי וגם אבא שלי סימס לי. קמתי באיזה 2 וחצי-3 ולא נרדמתי אחרי זה אז התארגנתי ואירגנתי גם את התיק. בשלוש וקצת כבר באתי לעמדת שמירה והשומרת דיברה עם עוד מישהי שם. היא אמרה לי שאני משוגעת ושאני אחזור לנוח עוד קצת, ואמרתי לה שאני באה בשביל לשאול אם צריך ללכת עם האפוד (כי הרי איפסנו את הנשק והוא לא עלינו) ואם חייב ללכת עם הנעליים הצבאיות כי במילא כל הסגל ישן. היא אמרה לי שצריך לשים את האפוד וגם חמש מחסניות אז עשרים דקות התעכבתי עם הנעליים והאפוד שלא הצלחתי לסגור. כשבאתי אמרתי לה שאני לא הולכת לדפוק אף אחד בשמירה ושיהיה לה לילה טוב. היא הלכה לישון והשמירה שלי התחילה. כל כמה דקות ישבתי ועמדתי, כי פחדתי שאחד האנשים מהסגל יראו אותי ויצעקו עלי (אפילו שמאוחר, לא לוקחים סיכונים). שמתי את הפלאפון שלי בתוך המעיל, האפוד תפס אותו מלמטה. זה היה כמו מחוך עלי, נשבעת לכם. השמירה עברה מהר ודיברתי קצת עם הבחורה שמחליפה אותי לפני שהלכתי לשירותים. כשחזרתי מהשירותים אירגנתי עוד את הדברים שלי וגם צחצחתי שיניים, שטפתי פנים והסתרקתי. אחרי זה ישבתי קצת עד שהדליקו את האורות והמשכתי להתארגן. בעיקר ישבתי, כי היה לי לילה קשה. אחרי זה היינו צריכות להתייצב וכבר הבאתי את התיק שצריך לקחת ואחרי זה החזרתי אותו כי הבנתי שעדיין לא צריך להביא. אחרי ההשקמה התייצבנו ואחרי זה היה זמן גלחצ (גילוח צחצוח..) ואחרי זה אמרו לנו לארגן את התיקים ואת השקשים ואחרי זה היה זמן להביא את השקשים והתיקים והקיטבג א' ולבסוף ביקשו שנעמוד בשלשות לכיוון החדר אוכל. צעדנו שמאל-ימין-שמאל עם כמה עיקובים כי יש בנות מפגרות שלא יודעות ללכת כמו שצריך, אבל הסמל ויתר לנו וזה היה רק הוא שהיה איתנו כל אותו הבוקר. אחרי החדר אוכל חזרנו ועמדנו בח' ואז המפקדת שלי קראה לי. ראיתי פתאום את כל המפקדות מאופרות ועם המדי א' יפות וחמודות. המפקדת שלי עשתה לי ראיון אישי, זה היה כמו עם המ"מ ואחרי זה הצטרפתי לח'. כ-20 בנים שהם גם חלק (קטן מאוד יש לציין) מהמחלקה הצטרפו אלינו וכולם היו ביחד לתדרוך יציאה עם המ"מ. כמובן הנהלים הרגילים, מה לעשות ומה לא לעשות ומה לעשות שיש הקפצה ומה לא לשכוח ומה לקחת ומה להביא ובלה בלה, ואחרי זה אחת המפקדות שיחררה אותנו, זתומרת את אלה שאין להן שעות ביציאה. מיהרתי כל כך לעוף משם שהייתי הטירונית השניה שיצאה. הבסיס כולו היה ריק ושקט. דיברתי עם אבא שלי ואמרתי לו שאני יוצאת עכשיו (ולא שעה אחרי כמו שקבעתי איתו. הוא היה אמור לקחת אותי) והייתי בדרכי לתחנת רכבת. התפרקתי לו קצת בטלפון. גם בשיחה הקודמת בדרך לרכבת בכיתי לו בטלפון זה נהיה סוג של שגרה כזה. כשהייתי ממש קרובה לתחנת רכבת ניסיתי להתאפס על עצמי ומחקתי את הדמעות מהפנים. ישבתי כולי שבוזה עם התיק הכבד, דיברתי שוב עם אבא ואמרתי לו שאני כבר בתחנה והרכבת תגיע עוד עשרים דקות. בזמן שחיכיתי באו עוד אנשים מהבסיס שלי וגם בנות שאיתי בטירונות. דיברנו עם טירונים שהיו איתנו, שמסיימים ממש עוד כמה ימים. עם אחד דיברתי יותר מהאחרים כי הוא היה איתי בשכבה. קצת לפני שהגיעה הרכבת ביקשתי מאחד הטירונים שיקח לי את התיק והוא אמר שאין בעיה, איזה נחמד. הוא הכניס לי את התיק ושאל אותי איפה אני יושבת ואמרתי לו להניח ואני אסתדר. אחרי זה ישבתי בקרון עם הבנות שדיברו עם הטירונים וקצת ברברו לי במוח בנסיעה, אבל זה עבר מהר. כשירדתי מהרכבת זקנה קראה לי ושאלה אם אני יכולה לעזור לה עם התיק, היה לה תיק קצת כבד והיא לא יכלה לסחוב אותו. למרות שמתתי מכאבי גב והייתי הכי שבוזה בעולם עזרתי לה לקחת את התיק וגם עזרתי לה במעלית. היא סיפרה לי שהבת שלה תכף משתחררת וכל הזמן בירכה אותי, היא הייתה סבתא עירקית או מרוקאית חמודה כזו. כשבאתי אבא שלי ראה אותי ושאל מה זה התיק אמרתי לו שעזרתי לאישה לסחוב את התיק והוא לקח את זה ושאל אותה איפה לשים. היא הלכה לשירותים ובירכה את שנינו ושמנו לה את התיק קרוב לשירותים. אחרי זה אבא שלי סחב לי את התיק לאוטו והביא לי אוכל ואכלתי בדרך. לקחתי גם את הכדורים שהביאו לי מהצבא ונסענו לקנות משהו במרכז שקרוב אלינו. רציתי לקנות חם-צוואר אבל לא מצאנו, מה שכן מצאנו זה סיכות ביטחון, ביקשתי מאחת התופרות שהייתה באיזור והיא נתנה לנו בחינם. ממש חמודה.

איזה כיף היה לחזור הביתה, הכלב שלי השתגע מרוב שמחה ולא זז ממני ואני התיישבתי איזה שעה סתם לנוח ליד התנור, להינות מהרגעים האלה.

וזהו, מחר אני חוזרת, ואהיה שם שבועיים, והפעם באמת. אולי היה עדיף להישאר שבת אבל הסופש הזה עשה לי טוב.

עכשיו אני הולכת לי להתארגן. החלטתי ללכת עם אבא שלי למסעדה עוד מאתמול ויש עוד כמה דברים שאני רוצה לקנות כולל החם-צוואר שלא מצאתי אתמול. מחר הוא מלווה אותי (באוטובוסים) עד לבסיס ולוקח לי את הדברים. אוף לא רוצה לחזור. יהיה טוב.

מקווה שקראתם את כל החפירה, ונהנתם אפילו שזה היה נורא נורא מפורט. מקווה פעם הבאה שיהיה לי יותר זמן לכתוב.

לילה מצוין לכם. 

אחרי שכתבתי את הפוסט הקודם הלכתי להתקלח, ואחרי זה נסעתי לביקורופא, קיבלתי גימל אחד וכדורים ליומיים.

כשחזרתי קראתי את כל הבלוג שלי, עד לממש החודש הראשון של 2011. איזה מוזר היה להיזכר, ויש דברים שבכלל לא זכרתי. הכתיבה שלי זורמת וממכרת, וזה היה ממש כאילו אני מספרת לעצמי בלבד. אני מזמן הבנתי שיש לי כישרון, אבל כבר שכחתי כמה. המחשב בדיוק היה צריך עדכון והוא גם נדפק לי (בפוסט הראשון של 2011) והחלטתי ללכת לישון וזהו.

כל אותו הלילה המוח שלי היה טרוד בקשר לגימל, קיבלתי אחד. אבל ב00:20 בלילה, שזה כבר יום ראשון, סימן שאני צריכה לחזור ביום שלישי? ממש קיוויתי שכן.

כשקמתי היום בבוקר אבא שלי התקשר לבנדוד שלי , המומחה הגדול לגימלים, והוא אמר שאני צריכה לחזור ביום שני. אני מקווה שאני אבריא עד אז.\

התקשרתי משהו כמו 8 פעמים (ואני לא מגזימה) למ"מ שלי, והיא לא ענתה. בסופו של דבר השארתי לה הודעה ואמרתי לה שם שהלכתי לביקור רופא וקיבלתי כדורים וגימל ושאני מקווה שזה בסדר ושהיא שומעת את זה. אחרי אותה הודעה קולית התקשרתי עוד כמה פעמים, והיא לא ענתה!

פתאום יש שיחה מהמכשיר השני שלי. רצתי לסלון כי המכשיר היה בטעינה, זו הייתה המ"מ, אמרתי לעצמי "אוי ואבוי". עניתי לה "הקשב המ"מ" ולאחר מכן התחילה השיחה. היא שואלת אותי בפליאה וסמכותיות שכזאת, למה לא באתי היום. אמרתי לה שהתקשרתי המון פעמים וגם השארתי לה הודעה, והיא אמרה לי שהיא לא שמעה ו "עכשיו תגידי לי מה באמת קרה" ואני הייתי בהלם. מה לעזאזל? למה שאני אמציא דבר כזה? למה היא לא מאמינה לי? מה זה צריך להיות? :\

ואז שוב אמרתי לה את אותם הדברים, ושאלתי אותה כמה שאלות לגבי הכדורים, והטפסים שקיבלתי והדברים האחרים שצריך להביא ולאחר מכן נגמרה השיחה.

עוד לא סיפרתי לאבא שלי שהיא אמרה דבר כזה, אני מפחדת. הוא בטח ממש התעצבן. הוא מספיק מעוצבן על הצבא והתנאים שלי בטירונות, שהיו ממש תת תנאים אל תשאלו. אין מים לשתיה, אין מים חמים במקלחת (ועוד הסמל מאיים עלינו שאוי ואבוי אם לא נתקלח ושהוא העלה פעם טירונית על משפט בגלל זה!) יש דליפה באוהלים, אי אפשר לסגור את האוהלים, אי אפשר לסגור תדלת בשירותים, אף פעם אין נייר. וחוצמזה, אנחנו כאילו היינו מחוץ לאיזור המגורים. האוהלים היו על משהו שנראה לי כמו מגרש גדול, ובכלל איפה שהיינו זה היה מין איזור כזה שאף אחד לא נכנס אליו (חוץ מאיתנו) וזה לא היה מגורי בנות בכלל. זה היה ממש מאולתר. אפילו הח' שאנחנו צריכים להתייצב , בכלל מחוץ לאיזור של האוהלים.

ויצא לנו להיות במגורי בנים. למעשה, רוב הפעילויות שם. יש להם הכל. מקולר ועד תנורים באוהלים. שירותים נקיים, גדולים ומרווחים, עם נייר טואלט כמובן. התנאים שלהם בית מלון לעומתנו, והם עוד מתלוננים על טיפה אחת שנופלת אצלהם באוהל פעם בעשר דקות, בזמן שבאוהל שלי יש זרימה.

מחר אני חוזרת, לסיוט הזה שנקרא טירונות. כמה בכיתי בסופ"ש, הוצאתי את הכל. כל מה שהתאפקתי בשלושה ימים האלה שם. איך אתאפק עד יום שישי עוד שבוע, אני לא יודעת.

אני כל כך מקווה שהתנאים ישתפרו, או לפחות יהיו קצת יותר סבילים. היה לי ממש קשה לישון שם בגלל הרוחות והאורות והרעש של הגשם. כשאני הולכת לישון אני חייבת שהכל יהיה שקט ושלא יהיה אור, כך הורגלתי. כשישנתי שם, התעוררתי ככה פעם בחצי שעה-שעה. לא היה לי נוח והיה קר בטירוף. ישנתי עם מעיל וכמה שכבות ועדיין רעדתי. בלילה האחרון בכלל הבגדים שאיתם ישנתי היו רטובים.

מנסה לצבור כוחות נפשיים וגופניים לשבועיים שם. הגוף שלי קצת חוזר לעצמו, אמנם עדיין תפוס כולו, אבל היו לי שריטות אדומות ממש בכתפיים בגלל המשקל של התיקים (ששוקלים יותר ממני) ועכשיו זה קצת פחות אדום, ופחות כואב כשנוגעים.

לא בא לי להכין את התיק, לא בא לי לחזור לשם. אי אפשר באמת להבין כמה חרא זה צבא כשאתה אזרח. אבל כשאתה נמצא במסגרת הזאת אתה מבין למה כולם רוצים לצאת ולמה כולם מתלוננים.

בקשר לצינון והשיעול וכל זה, הכדורים שהביאו לי באמת שיפרו את זה משמעותי. אמנם אני עדיין דולפת ומשתעלת, אבל הרבה פחות. מקווה כל כך להבריא עד מחר. מריצים אותנו בגשם ומכריחים אותנו לעמוד בלי לזוז. זה כל כך קשה לא לזוז כשאתה רועד.. על גבול הבלתי אפשרי. 

מנסה לחשוב חיובי.

וואו, כל כך מוזר שנכנסתי לבלוג בנסיבות האלה. חיפשתי את השיר האחרון שכתבתי ורציתי לדעת מה התאריך שלו. מסתבר שהשיר האחרון שכתבתי היה ב5.10.10.

ראיתי שחיפשתם, שהגבתם, שביקשתם שאחזור, רציתי לעדכן אבל לא הרגשתי שיש לי מה לכתוב.

מסתבר שגדלתם, מנויים יקרים. ל18 אנשים טובים ואיכותיים. 18 אנשים שמתעניינים בכתיבה שלי ובי.

אז ככה: קודם כל מצאתי עבודה בסופו של דבר (אחרי חיפושים מתישים במיוחד) כאורזת מתנות בפוקס הום. הפרוייקט היה אמור להיות שבועיים, אבל איכשהו נתנו לי רק 3 ימים עבודה, אבל זה גם משהו. לאחר חודש-חודשיים התקשרו אלי שוב מהחברת כוח אדם הזו, והציעו לי להיות סופרת מלאי. עבדתי בזה כחודשיים, ופיטרו אותי. באותו יום שפיטרו אותי התקשרו אלי מחברת כוח אדם אחרת וקבעו איתי ראיון עבודה. הלכתי לראיון כ-יומיים לאחר מכן. הראיון הלך הרבה יותר טוב משחשבתי, והתקבלתי בשמחה. עבדתי משהו כמו שישה ימים בערך, פרויקט דיול מכירות של ניקול. (דיול מכירות נו, האנשים האלה שמציקים לכם באמצע הקניות כדי שתקנו את המוצרים שלהם) הדיול היה ממש קשה כי זה מוצר שהוא לא אוכל שאפשר לעשות טעימות, אז רוב האנשים בכלל לא התייחסו אלי.

שבוע לפני הגיוס שלי התקשרו אלי שוב מהחברה של הדיול מכירות, התחננו אליי שאעבוד למשך שלושה ימים בדיול של פיסטוקים, אמרתי להם שאחזור אליהם והתקשרתי לאבא שלי להתייעץ איתו, הוא אמר שהוא לא מוכן לשלם לי נסיעות אבל אם אני רוצה אז אלך על זה. בסופו של דבר הסכמתי והם קבעו לי משמרת ליום שלמחרת, וגם הזמינו אותי להכנה בתשלום אצלם. לא יודעת איך שרדתי את אותו היום.. קמתי ב6 ואחרי זה נסעתי באוטובוס ואז ברכבת ואז התברברתי בדרך למשרדים שלהם, גם באתי באיחור וגם לקח להם מלא זמן עד שהם קיבלו אותי. בסופו של דבר עשיתי את ההדרכה, הלכתי לאחר מכן לאכול משהו ואז חזרתי ברכבת. ברכבת ראיתי את צופית גרנט (!) אבל היא הייתה עסוקה עם מישהי וגם לא רציתי להציק לה, אז לא יצא לי לדבר איתה. חזרתי לאיזור מגוריי ברכבת והעברתי את הזמן בקניונים עד למשמרת, עשיתי קניות ושתיתי משקה אנרגיה. המשמרת עצמה הייתה די חלשה, והייתה לי בעיה עם הדוכן, אבל מכרתי. כל המשמרות לאחר מכן הייתי על משקאות אנרגיה כדי לשרוד.

אבל עזבו אתכם עבודה, למה כל כך רע לי שאני כותבת פה בעצם?

צבא. התגייסתי לפני שלושה ימים. התנאים היו תת-תנאים ובעקבות כך אני ממש חולה עכשיו, כנראה שלא אחזור בראשון כי אני מרגישה שזה הולך ומחמיר.

שיחררו אותנו הסופש, כנראה שזו הייתה טעות אבל אני ממש הייתי צריכה את זה.

אני כותבת כשרע לי, ויש לי המון המון מוזה בזמן האחרון, ואני מעדיפה שלא לכתוב כי אז כשאני קוראת את השיר, אני נזכרת באותה ההרגשה שהייתה לי כשכתבתי, ולא בא לי להיזכר..

השעתי את הפייסבוק ואני מרגישה הקלה. כל כך הרבה זמן רציתי לעשות את זה, וסוף סוף מצאתי את הזמן. אני הפסקתי להתחבר ולהגיב, לפרסם. אני חושבת שאנשים צריכים להישאר בקשר איתי בלי שום קשר לפייסבוק, ולא חייב את זה בשביל להשאר בקשר. חוצמזה, אני מרגישה שכל הפייסבוק מלא בילדים ושאני כבר מבוגרת לזה וזה לא בשבילי. 

אגב כבר יש לי 19 אם לא שמתם לב.

אני יושבת פה עם טישיו שאני כבר הולכת לסיים. שמיכת פוך ועוד שמיכה מצמר, מעיל עם פרווה ותנור על 2 . השמיכות שלי התכסו בהר של נייר טואלט שצריך לזרוק, אבל לא אכפת לי מזה. אני רוצה שכבר תצא שבת, ואני אתקשר למפקדת מחלקה שלי ואסביר לה את מצבי, ואני אראה מה עושים. כנראה שאלך לביקורופא ואוציא גימלים.

תצפו לעוד עדכון היום, כי אני מרגישה שיש לי עוד הרבה מה לפרוק.

אוהבת, הנצחית.